Jeschurun · 1925-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1925) · p. Seite 56

56 חרושים והערות ■נו להוכיח שגם התנאים הקרטונים היו מפרשים בן כי לרעתו כן היא פירושא דמתניתן דקתני אין העדים נעשין זימטין עד שיזומי את עצמן דהיינו שיכחישו זה את זה כמו במעשה דשושנה ולדעתו זה עיקר הפירוש בהלכה הקדומה, ורק בזמן מאוחר פירשו בו פירש אחר כמו שנתפיש במשנה כיצד וכוי. עוד הוסיף המבקר ודביא ראיה מספרי ביפ׳ עדים זומטין דאיתא שם: מניר שאינו ח־יב ער שיכחיש את עצמו, ועור א*תא •שם: מני'} שהעד עישה עצמו שקי שנאמר והנה עד שקר העד, ומניין שעושה הבירו שקר שנאמר והנה עד ישקר העד ע״כ. כל זה מורה לרעת המבקר שפירוש הלכה הישנה בני ל ורק לאחרונים היה נראה דין זה כחומיא יותר מ־אי ועל כן החלימו ישלא לענוש את הערים א־־׳א א ב הוזמו בעמנו הייתם. ועתה עלינו לסתור רברי המבקר הלזה ולהראות לכל כי דברי הז״ל עתיקים ומקובלים הלכה למשה מסיני. תחלה נאמר כי בראייתי מדברי הספרי עשה מעשה אחיזת עינים כי הביא תחילת דברי הספרי ועשה עצמי כאלו לא ידע מה שכתוב שם בסוף המאמר אחר המלות והנה עד שקר העד. וזה לשון הספרי שם יכול אף משנחקרה עדותן בבי׳ד ת״ל שקי ענה באחיו אמור מעתה כיי זמן שב יד צריכין להן ולא משנחקרה עדותן בכ״ד עכ״ל השפ־י. עיניך הרואות שתספרי למד כאן מקרא אותה ההלכה ששנינו בתוספתא סנהדרין פ״ו וכתובות פ״ב: ער שלא נחקרה עדותן אמרו ממדין אנו הרי אלו נאמנין משנחקרה עיותן ואמרו מבודין אנו אין נאמנים עכ״ל התוספתא. וניאה שהספרי דרש קרא דוהנה עד שקד העד אהכחשה דאע׳יג דקרא בעדים זוממין מיירי מ״מ האי קרא דוררשו השופטים וכוי והנה עד שקי הער בא ללמד נ״כ האין ע״י הדרישות יובן שהעדים שקרנים אם העד שקר דהיינו אם עושה עצמו שקרן שאומר ממדה אני או עד שקר העד דהיינו שהעד דאהד עושה את העד השני שקרן שבדבריהם סותרין זה את זה. אמנם זה רק קודם שנחקרה עיותן אבל אם נחקרה מק שהגיד שוב אינו חוזר ומניד ואינן יכולין לחזור ואם הוזמו יענשו בכאשר זמש, ואף שדברי הספרי עדיין צריכים ביאיר הוא פשוט וברור שאין משם ראיה כלום לדברי המבקר הני ל דאי אפשר לדרש בשום אופן דהספרי רצה לומר דאס העד עושה עצמו שקר או עושה חבירו שקד מיקרי עד זומם דהא הספרי עצמו מסיים דדוקא קודם שנחקרה עדותן יכול לעשות כן ואילו בעדים זוממין קיי״ל דאין עדים זוממין נהרנין עד שיגמר הדין שהרי הצדוקין אומרין עד שיהרג הנדון ובשעה שננמר הדין בודאי כבר נחקרה עדותן בב״ד. והנה האי דינא דאין ערים זוממי; נהרגין עד שיגט־ הדין ודא* הלכה ישנה וקדומה הוא, ונם המבקר הנ׳ ל צריך להודות זה, שהרי בזמן הפרושים והצדוקים הלקו ברבר, והפלא שנם המחבר ספור דשושנה אף שלא היה בקי נהלכית כמו שאראה לקטן מ״מ ידע זה הרין, ועל כן האריך בסיפורו ואשר (בפסוק מ) שהעדה האמינה לשני הזקנים וגמרה דינה של שושנה לפיתה על פיהם ואה״כ בא דניאל והראה לעיני כל שעדי שקי הם ונהרגו העדים. הנך רואה שאף דמחבר הזה אינו מחייב מיתה לעדים זוממין אלא א״כ ננמר הדין על פיהם.