Jeschurun · 1925-03-01 · Heft 3-4 (März 1925) · p. Seite 25

פח פנוי עצמות מתים 2& ועי״ז הרווחנו לישב לשון הירושלמי במו״ק הנ״ל דקאמר ושבתוך שלו" מותר לפנות שערב לאדם שיהא נינוח אצל אבותיה וקשה למה לי, להירושלמי לומר מעם זה והלא יבול לומר גם גבי קבר שערב לו להיות קבור בתוך שרו וכמו שאמר הירושלמי לעיל מיני׳ גבי אין מפנין מבית לבית דבתוך שלו מותר לפי ששמחה הוא לאדם לדור בתוך שלה והרי גם גבי קבר שייך המושג "שלו" כמו גבי פנחס דאמר ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלה ומצאתי שכבר הרגיש בזה הגאון מהר״ם שיק ז״ל בספרו סי׳ שנ״ד ומתוך קושיא זו ירד לפרש דהירושלמי רצה להשמיענו שני דברים. א׳ דמותר לפנות מקבר שאינו שלו לקבר שלו וב׳ דמותר לפנות מקבר שלו לקבי אבותיו יעו״ש וזה דוחק גדול במבואר למעיין. ואולם לפ״מ שכתבנו הדברים פשוטים/ דבשלמא גבי בית אפשר לחלק בין שלו לאינו שלו באופן פשוט/ דהרי אפשר לאדם לדור בדירה שאולה או שכורה. משא״ב גבי קבר. דממ״ג אם נקבר שלא ברשות בעלים הוי קבר הנמצא ומותר לפנותו בכל אופן/ ואם נקבר ברשות א״כ המת קנה מקומו והוי שלו ממש ואסור לפנותו אלא א״ב מפנים אותו לקברות אבותיה וא״ב כל מקום שמדובר בקבר שהוא שלו הכוונה שהוא שייך לכל המשפחה ולבן שסיר מסיק הירושלמי הטעם שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו והדברים ברורים ומאירים בע״ה. ולפי״ז נפל יסודם של הג׳ ח״ס ז״ל ומהר״ם שיק ז״ל שנתכוונו לחדוש אחד/ שיש שבי דינים מופרדים זמ״ה דין הקבורה לתוך שלו כה־זוא דפנחם ודין קבורת אבותיו כההוא דירושלמי הנ״ל. ובאמת שני המקומות בב״ב ובירושלמי עולים בקנה אחד ובשניהם המובן "שלו" ולאינו שלו" הוא קבר־ימשסחה ודו״ק. והיתר זד, לפנות את המת למקום ששוכבים שם בד משפחתו מוסכם מכל הפוסקים ואף הרמב״ם ז״ל הביאו בהל׳ אבל פי״ד ולא נמצא מי שיחלוק עליו; ואף שההיתר לפנות מבית אחר לבית שלו בחוה״ט שמקורו ג״ב מהירושלמי הנ״ל מובא בשו״ע או״ח סי# תקל״ד, ס״ק ב׳ בלשון יש מתירים לפנות מחצר של אחר לחצר שלו וכד היינו משום דהרי״ף והרמב״ם שהשמיטו דין זה חולקים על זה. שסוברים מט׳ ריק סליג על הירושלמי מה וכמו שכתב הב״י שם בשם ד״״ה (ועיין ברא״ש בס״ב דמו״ק ובהגהת הגי־״א או״ח סי' הנ״ל) ולכך נשנה דין זה בשו״ע במחלוקת בתור דעת יש מתירים); משא״ב הדין דסנוי המת לתוך שלו. מובא בשו״ע בסתם בלא שום חולק. לפי שדין זה מוסכם נם מגט׳ דידן ובמו שיבוא עוד להלן. ג) ומעם זה (שערב לאדם להיות קבור אצל בד משפחתו) מספיק להתיר שני האיסורים גם יחד, איסור פדי העצמות מקבר ואסור הולכה מבית־־קכרות אחד לשני. ודבר זה מבואר ברמ״א סי' הנ״ל בסעיף ב" בשם האוריהרוע שמותר להוליך מת מעיר שיש בה בית־יקברות לעיר אחרת אם היא מקום קבורת אבותיו, וא״ב חזינן מזר, דלהוליט למקים אבותיו שרי ואין אד משדחין על בזיון המתים הקטרים באותה העיר, וא״ב נם במת הנקבר בבר אין אנו משניחין במיון שאר המתים הקבורים שמד. ומותר לפדתו ולהוליכו למקום אטתיו, דהרי הפדי מצד עצמו מותי כדמוכח מירושלמי הנ״ל ולכן גם היכא תוסף איסור של מיון המתים ג״ב מותר, דכיון דבל אחד האיסורים מותר במקום שמוליכין אותו למקום אבותיו יש להתיר גם במקום שמצטרפים שד האיסורים. ואין סברא לחלק ולומר דאיסור אהד מותר אבל לא שד להביא ראי׳ מפורשת דלשון קבר משמע גם ביחדקברות של משפחה מברכות י״ד: דאמרו "החופר כוך למת בקבר" וחתם ע״ב מלת קבר משמעותה בית-קברות ועיין ספרו של קרויס הארכיאולוגיא של התלמוד הערה 506 שציין עוד הרבה מקומות.