Jeschurun · 1925-03-01 · Heft 3-4 (März 1925) · p. Seite 27

כז 27 פנוי עצמות מתים בהפנותם משם לא הי׳ מצוים להפנותם כי אולי לא הי׳ ניחא להם בבזיונם ידבר זה יש להוכיח מן המקרא וכר" עב״ל. הנה מה דפשימא לי׳ דבמקום כבודו של מת לא משגיחין בבויון שאר׳ המתים אינו ברור כ״כ; הלא מצינו להז״ל שהחמירו כ*כ על בזיון המתים עד שאסרו לאכול ולשי־ות ולקרות ולשנות בבית־־יהקברות; ואפילו ללקוט שם עשבים לא התירו אלא לצורך רפואה ונם בזה החמירו האחרונים ואפרו במקום שאפשר לקנות אותם עשבים במקום אחר אן» שצריך להוציא על זה ממון רב (עיין יו״ד שס״ח ובפ׳י׳ת ס״ק א׳) וגם תקנו כמה דברים כמו שיהיו מכסים פני העשירים׳ ופני העניים (עיין יור״ד שנ״ג) ורבי גמליאל הזקן נהג קלות-ראש בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן (עיין מר׳ ק כ״ז: וטור יו״ד שנ״ג) והכל כדי שלא לבייש את המתים העניים [ואף שנראה לכאורה שהי, בזה משום תקון העולם לפי שהיו מניחים את המת ובורחין; אבל גם בריחה זו הי, רק זלזול למתים; וגם בכסוי פגי העשירים הי, הטעם העקרי שלא לבייש את המתים; דאלו בשביל ביוש העניים החיים אפשר הי׳ לגלות פני הכל1) ודו״ק] וגדולה מזו מצינו שאסרו על הקרובים לנוול את קרובם המת אף במקום הפסד ממון ורק ללקוחות התירו. משום דיהבו זוזי (עיין בב׳י׳ב קנ״ד) ולדעת התום, שם בד״ה זוזי בתירוצם הראשון אף מי שאינו קרוב אינו רשאי לבזות את המת במקום דלא יהיב זוזי אף אם יגיע לו עי״ז הפסד ממון; ולא עוד אלא שאסרו לכהנים לכוף לקרובי המת להוציא את המת שיהיו רשאים להבנם לביתם (יוד״ד שע״א ס״ד ברמ״א) והכל בשביל ככוד המתים/ ולכן אם נניח כי בהולכת המת מבי״ק לבי״ק אחר יש זילותא רבתא להמתים כפי דעת הב״י אין לגו להתיר אף לכבודו של מת אחד; ולא עוד א^א אפילו במקום שציוה קודם מותו שוליכוהו לבי״ק אחר ויש בזה משום מצוה לקיים דברי המת יש לפקפק הרבה דהרי מציגו בסנהדרין מ״ו: דאמרה שם הגמ׳ דאי נימא דקבורה הוא משום בזיונא אף היכא דאמר לא בעיגא דליקברוה לההוא גברא לא כל כמינה [משום דהוי בזיון לקרובי׳ כמו שפירש״י] וא/,כ רואים אנו דאין אנו אומרים מצוה לקיים דבריו במקום בזיון לאחרים; ואף דשם הוא בזיון לקרובים החיים; מ״מ מאן לימא לן להתיר בזיון המתים. [ועיין בנד׳ב מהד״ת יור״ד קס״ד שדעתו דבבזיון המתים יש גם בזיון לחיים. ויש לחלק וקצרתי] ואף כי מדברי הרשב״א הג״ל וגם ברמ״א שס״ג מוכח דהיכא שציוה מותר להוליכו! להלן נבאר בעז״ה דלא סבירא להו דיש בזיון למתים הנקברים בהולכת המת ודעת הש״ך שעלי, בנה הב״י יסודו היא נגד הראשונים ז׳י׳ל. ומה שהוכיח הב״י מן המקרא בפרשת בשלח שנאמר שם שמשה רבנו ע״ה לקח עצמות יוסף כי השבע השביע וכו, וקשה הלא מחויב הי׳ מרע״ה מצד צוואת המת; ומתוך זה הוכיח דאף במקום שציווה שיוליכוהו; אם לאחר מותו נקכרו שם שאר מתים אז אנו אומרים שאלו; הי, יודע קוים לא הי׳ מצוה לפנותו ולכן אין צריך לפנותו; ויוסף נקבר קודם שמתו אחיו ולכן לא הי, מחויב מרע״ה לפנותו מצד מצוה לקיים דברי־יהמת אלא מצד השבועה שהשביעם; לדברי, אלה יש כמה פירכות, ואזכיר רק אחת; ממ״נ אם ידע יוסף כי יארך זמן חגלות וימותו אחי׳ קודם שיעלוהו לא״י א״כ למה לו להשביעם והרי יהיו מחויבים מצד מצוה לקיים דברל המת לפי דעת הכ*י הנ״ל; ואם לא ידע מכש״ב שלא הי׳ צריך להשביעם! ועוד הא מהמכילתא שאביא להלן משמע שידע יוסף שימותו אחיו קודם שיעלו עצמותיו; דהרי השביע אותם שישביעו לבניהם אחריהם ובכ״ז רצה שיעלוהו ולא השגיח כבזיון שאד המתים וא״ב ממילא מצוה לקיים דבריו וחזרה קושית הכ״י. אבל אין להאריך בדבר זה; כי אין משיבין על הדרוש ועיקר היסוד הוא רעוע מאד; דהרי בלא״ה מותר הי, למשה לפנות עצמות יוסף דהרי בקברוהו ע״מ לפנותו מותר לפנות בכל ענין כמבואר בשו׳־׳ע שס״ג ויוסף הלא נקבר ע״מ לפנותו! ומה שהוצרך יוסף להשביעם הוא משום דדורות הבאים לא היו מחויבים לקיים צוואת יוסף ואף שבועת האב אינם 1) עיין ברמב״ם הל, אבלות פ״ד ה״א שנתב: ומכסין פני המת שלא לבייש את העניים שפניהם מושחרים ברעב.