Jeschurun · 1925-03-01 · Heft 3-4 (März 1925) · p. Seite 28

מחויבים הבנים לקיים [עיץ בתורה תמימה לפי בשלח by הפמק ויקה משה מה שהביא בשם תשו׳ הימ״א] ויום!* * השביעם שישביעו לבניהם כמבואר במכילתא" ועוד׳דהשבועה הי׳ שלא ♦שכחו ולא יתעצלו מלקיים רצונו כמו שהי׳ באמת שישראל עסקו בביזת הים ולא עסקו בקיום רצונו כמבואר במדרש לפבוק הנ״ל ואין להאריך יותר. ולכאורה יש להניא ראי׳ דמותר לפנות גם מביר,"ק מ;מ׳ מכות י״א: דאמר שם מת קודם שמח כ״נ מוליכין עצמותיו על קברי אבותיו דכתיב וכוי וסירש״י מת רוצח בערי מקלט ומת כ״ג אחר זמן1) והנד. היוצת כודאי נקבי בין שאי הנקברים, דהלא רק למומתים במיתת בי״ד היו מתקנין בתי־קבמת מיוחדות כמבואר כמשנה סנהדרין מ״ו. משא״ב למת בגלותו דהרי הגלות מכפרת כמבוא־ כמטת ב׳: וכמו שכתבו התום׳ שם בדף י״א: ד״ד. מידי גלות עי״ש ורק לפוטיו מגלות צריך להמתין למיתת ב״נ, ובכ״ז היו מפנין אותו לאחר מיתת כ״נ ומוליכין אוחו לקניות אבותיו, ומוכח מור■ דאין אנו משגיחין במיון שאד המתים בכה״ג. שוב ראיתי דדא כורכא היא*), דהרי אמרינן שם כדף י״ב. ערי־מקלט לא נתנו לקבורה דכודב ומגרשיהם וכוי לחיים נתנו ולא לקמרה, ורק הרתח הי׳ נקבי משום דגלי בי׳ רחמנא כמבואר שם וא״כ לא היה שם בלל בית הקברות ולא שייך לחשוש לבזוי שאר המתים. היוצא כבל הנ״ל דלפי סבית הש״ך והב״י דהולכת המת מכי״ק לבי״ק אסור מטעם בזיון המתים אק לנו יסיר להתיר את פנוי המתים שנקביו בבי״ק. אבל לפי מה שנוכיח להלן דעת הראשונים ז״ל דאין האיסור משים מיון המתים ממילא אין לחלק בין נקברו או לא נקביו. ה) הטעם השני להתיר בנידון דירן את הפנוי וההעבייה טכי״ק לבי״ק אחר הוא הדין המבואר כשרע שס״ג בשם האוי׳ז דב״אס אינו משתמר נזה הקני דיש לחוש שמא יוציאוהו עבו״ם או שיכנסו בו מים או שהוא קבר הימצא מות־ לפנותו" ובנידון דידן הרי יש לחוש מצד תושבי המקום וכן מצד המלכות בעצמה כמבואר בשאלה. והנה הארז בהל׳ אבילות סי׳ ת״ב הביא מקור לדבריו מגם׳ דמו״ק ח'. דא״ש ועור אמר ר״ט מלקט אדם עצמית אביו ואמו מפני ששטחה היא לו ופירש״י 1) ראי׳ זי הביאה הגר״א ז״ל בהגהותי׳ ליו״ד שס״ג לדיני של השו״ע דמותד לפנות כדי לקוברו במקום אבותיו. ועיין בחת״ס ח״ו סי׳ ל״ז שבתב לתמוה על הפוסקים שלא הביאו ראי׳ זו מבבלי עד שהוצרכו להוכיח מירוש׳ דמו״ק וכתב דיש לדחות דהתם שאגי הואיל ונקבר מתחלה ע״מ לפנותו לכשימות כ״ג להבי מותר! דקברוהד ע״מ לפנות מותר בבל ענין ועיין בהגהות יד שאול ליו״ד שדחה נ״ב הראי׳ הנ״ל דשם נזה״ב דישוב אל אחוזת אבותיו כתיב והוא ז״ל רמז לגט׳ נזיר מ״ד דא״ש ובאו להודיעו לאחר ג׳ שנים ופירש״י ששאלוהו אם מותר להביאו לקברות אבותיו. ויש לקיים ראית הגר״א דעכ״פ אנו רואין שהקפידה התורה שיביאוהו אח״ב לקבורת אבותיו ומוכח דלקוברו במקום אבותיו מותר לפנותו. ואין סברא לומר דרק במת בגלות הקפידה התורה לקוברו במקום אבותיו• *) אח״ב מצאתי שגם בתשו׳ כ״ס סי׳ קפ״ג הביא ראי׳ דבותר לפנות גם מביח״ק מג׳ מטת הנ״ל ולא שם עינו הטהורה על מה שאמרה הכמ׳ שם דע״מ לא נתנו כלל לקבורה וכמ״ש בפנים וזה פלא גדול.