Jeschurun · 1925-03-01 · Heft 3-4 (März 1925) · p. Seite 30

מקורו מדברי האו״ז שכתב דמותי* לפנות את המת מקכרו אם אינו משתמר ויש לחוש שיוציאוהו עברם וגם בזה אפשר שהארז מיירי שנקבר בקבר בודד ואין בזיון אלא למת בלבד ולא לשאר המתים, משא״ב במי שקבור בבית־הקביות והוצאתו נורמת בזיון לשאר המתים המונחים שמה, מי יאמר שמותר לבזות שאר המתים בכדי להציל את המת המופנה מבזיון? הן אמנם כי יש להוכיח דאין לחוש לכל דנ״ל מד,א דמבואר באו״ז דמהו״ל לא״י או למקום קברות אבותיו או במקום שצור. קידם מותו מותר להוליך את המת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת או לקוברו בביתו (מובא נם ברמי א שס״ג ס״ב) ולכאורה קשה, וכי מפני כבית או כפרתו או צוויו של זה נתיר לבזות שאר המתים? ובע״ב צריכים אנו לומר דבכה״ג אין בזה בזיון לשאר המתים, מכיון שאין אנו מעבירים אותו ממקומו מפעם שאין אנו רוצים להניחו אצלם, אלא בשביל כבודו או כפרתו או צוואתו ולפיכך אין בהולכתו בזיון לשאר המתים. ולפי׳יז נם בנידון דידן אף שהמתים כבר נקברו נ״ב מותר לפנותם, דהרי הפנוי מצד עצמו מותר מפני שני הטעמים [קבירת אבות ומקום שאינו משתמר] וההולכה מותרת מפני הטעם הראשון [קבורה אבות] כמבואר בארז הנ׳ל. והנה עפ״י הסברא הנ״ל אין לנו להתיר את ההולכה מבי״ק לבי״ק אחד אלא במקום שמוליכים אותו לקברות אבותיו או לארץ ישראל, דרק אז אפשר לומר' דמכיון שאט עושין זאת לכבודו של מת אין בזד, בזיון לשאר המתים, אבל להתיר את ההולכה מבי״ק בשביל שהקביים אינם משתמרים כהונן זו לא שמעט, דהרי אדרבא בהצלה זו שאט מצילים את המת האחד יש בזיון נדול לשאר המתים שאט מניחים אוהם בהוסר שמירה. ולפי״ז יצא לנו חרוש גחל, דלפנות את המת מקברו [אם הוא קבר בודד] מותר אם המקום אינו משתמר אבל להוליך את המת מעיר שיש בה קברות אסור אף שלא נקבר עדיין; ומלבד שזה הוא זר ומופלא, תמוה הדבר שלא הוזכר חלוק זה בספרי הראשונים ז״ל וגם האחרונים לא העירו עליו. ואפילו להוליכו לקברות אבותיו אפשר שלא התיר הארז אלא בלא נקבר עדיין דאז אין הדלותא למתים רבה כ״כ משא׳ב בנקבי דיש זילוחא רבתא וכמו שהעיר בעל כנסת־יחזקאל שהבאתי לעיל וראית הכ״י מהרשב״א אינה מספיקה כפו שהוכחתי לעיל. נם עצם הסברא שכתבנו שכל שנעשה לשם כבודו או כפרתו של המת איט מיץ לשאר המתים אינה מפקיעה אותנו מן הדוחק לגמרי לפי שאיננה מספיקה לבאר אח'הדין המובא באי״ז שבאם ציוה קודם מותו מותר להוליכו מעיר שיש בה בי׳יק, דמי יאמר לנו דבשביל לקיים דברי המת אנו מותרים לבייש שאר המתים*), ואף *) אח״ב ראיתי בס׳ס סי, קפ׳-ג שבאמת כתב כן בזה״ל: וי׳״ל דמשום פצוה לקיים דברי המת צריכין להוליכו ואין חוששין לבזיון קצת דשארי המתים מלהניח המצוה, דמצוה לשמוע דברי הכת והוא שצוה לא עשה כראוי/ אבל מ״מ מאתר שצוה על כך המצוה עלי' לקיים ובו׳י