Jeschurun · 1925-03-01 · Heft 3-4 (März 1925) · p. Seite 31

לא פנוי עצמות מתים SL שהכ״״י הניח זה לדבי פשוט וגס מצאתי לו חבר בס׳ שו״ת תפארת צבי סי׳ ס׳ (הובא גם בס״ח) שכתב "חד, פשוט יותי מביעתא בכותחא שאין למנוע לאלו הרוצים להקבר בקבר חדש מטעם שימשך עי״ז בזיון לשאי־ המתים דאין אדם מחויב אף לסבול אף בזיון מועט בשביל הביו יעו״ש בדבייו הנה לפע״ד יש סתירה לזה מגם׳ סנהדרין מ״ו: כמו שהעירונו לעיל* 1). ואולי יש לישב סתירה זו עפ״י דברי הרמב״ם שכתב בפי״ב מה, אבל: אם צוה שלא יקבר אין שומעין לו שהקבורה מצוה שנאמר בי קבור תקברנו ובבר ה מהו עליו נושאי כליו שדבריו הם נגד פונית הנמ׳ הנ״ל רבעי שם אי קבורה משום בזיונא או משום בפרה ואבר שם למאי נ״מ דאמר לא בעינא דליקברוהו להאי נברא אי אמרת משום בזיונא הוא לאו כל כמיני, וא׳י׳א משום בפרה הוא הא אמר לא בעינא בפרה וסלקא הג׳ באיבעיא דלא איפשיטא; ואף כי צריך לקוברו מטעם ספק איסורא לחומרא וכמו שכתב הב״מ בשם הרמב״ן מ" מ קשה על הרמב״ם שהביא את הטעם הנ״ל והרי מהגמ, משמע דהחיוב לקוברו הוא רק אי נימא דטעם הקבורה הוא משום בזיונא. ווזלח״מ כתב לתרץ דאיבעית הנם׳ הוא רק לא״ד א״ר יוחנן משום רשב״י רמז לקבורה וכו, דהקבורה הוא רק מדרבנן משא״ב ללישנא קמא דאר״י משום רשב״י מנין למלין את מתו שעובר עליו בל״ת ונו׳ הוא מן התורה והימב״ם פסק בלישנא קמא. ואולם גירסת הילקוט [הובא במסר הש״ס] היא אר״י משום רשב״י מנין למלין מתו שהוא עובר בל״ת שנאמר לא תלין וכר כנין שעובר בעשה ודל כי קבור תקברנו ובו, א״ד רמז לקבורה מדדת דדל מ קבור מה ודל תקברנו מבאן רמז לקבורה. עפ״י נירסא זו אין חילוק בדין הקבורה בין שתי הלשונות/ אלא דלישנא קמא מיירי במלין את מתו ולא עביר לי׳ ארון ואז הוא עובר בל״ת ועשה ולישנא בתרא רוצה ללמדנו דאפילו עבד לי, ארון מ״מ מחויב לקוברו בארץ ובמו שאמרה הנכר אח״כ אימפר עלמא בירא דטפשאי דאיבעי לי, למימי־ כי קבור דליעבד לי, איון תקברנו לא משמע לי, ועיין בפרש״י שם דעיקר הלמוד לקבורת הארץ הוא מיתודא דתקברנו ולא משמע לי, לעכרם למהוי דרשא מרבויא; ומשרה אמר ר״י ללישנא בתרא רמז לקבורה; כלומר לקבורת הארץ/ ודל כי קבור מה ודל תקברנו בכאן רמז לקבורה; דדרשא ררבויא הוא רק רמז. וברור בעדה2). ולמעמיד דבריו אלה תמוהים מאד ואככדל. ועיין בס׳ חסידים (הוצ, וואהרמאנן) שי״א סצוה לקיים דברי המת והוא כמש צוה על ממון אבל על גופו כגון לנהוג בזיון בנופו וכו, אפור. 1) עיין מה שאביא להלן בשם הזבמן יוסף וראיתי בס׳ ערוך השלחן לד«, אבילות שיצא זה עתה לאור שכתב לתמוה על הז״י שסובר דטעם ההולכה הוא משום שלא יתקלקל בדרך ויתבזה דהא .כשצרה לקוברו בביתו לא שייך טעם שיתקלקל אלא מפגי כבוד המתים ועכ״ז כשצוה מותר וא״כ ה״נ כשצוד* לקוברו במקום אחר דדווקא כשאנו עושים מעצמנו הוה בזיון למתים שבזהן משא״ב כשעושים עפ״י צוואתו ע/,ש. ולפענ״ד דבריו שלא בדקדוק דאטו מ״ש חרמ״א *או שצוה לקוברו בביתר היא משנה שנדקדק בה כ״ב! ובאמת כה שכתב היכדא;/או שצוה לקוברו בביתו ולא בבית הקברות שומעין לר אינו נמצא כלל בארז; ובכלבו שהביאו גם הגדי בשס״ג ששם נמצא; כתוב בזה הלשון ואם צוה לקוברו בביתו ולהעבירו אח״ב לב יה" ק שומעין ואולי צריך להגיח כן גם ברמ״א וא״כ בטלו דברי הערוך השלחן. 2) אחר כתבי את הדברים הג״ל מצאתי בחידושי הי״ן למס, סנד״ירין שכתב בזרדל: רמז לקבורה מדדת. כלומר קבורת קרקע שאם לא כן [שאם לא הי, בא הרמז שד תקברנו ללמדנו] הי, במשמע שלא יהא מציה אלא שיהא מעבירין פכנגד פני הרואין דומיא דעץ שאמרה תורה לא תלין נבלתו על העץ; וזה מבואר כמו שאמרו בסמוך אימא דעבוד לי׳ איגז. ואע״ג דאמרינן לרב חמא תקברנו לא משמע לי׳; לא קי׳־׳ל בותי, אלא כר״י דאמרה משום רשב״י עגדל ושמחתי שכונתי אל האמת.