Jeschurun · 1925-03-01 · Heft 3-4 (März 1925) · p. Seite 32

92 פנוי עצמות מתים לב והרדב״ז בתב ליישב את הרמב״ם: * *אע״ג דדחינין בגט׳ להראיות דקכורה הוא משום בזיונא לא סמבינין אדחוייא ביון דעיקר קבורה מי התורה". ותמוה מאד בעיני לדחות דברי הגמ, בקש; וגם לא הרויח לישב את הקושיא דלמה נתן הרמב״ם טעם שלא הוזבר בגט׳ ולא הביא מעם הגט׳ דקבורה הוא משום בזיוגא. ונ״ל ליישב דהרמב״ם סובר דהגט׳ הוצרכה גם למעם דקבורה הוא מה״ת! דהנה לכאורה קשה אמאי אמיינן שם דאי אמרת משום בזיונא לאו בל כמיני"! דהא מ״מ מחויבים הבנים לקיים דברי המת. ובע״ב צריכים אנו לומר דכיון שהקבורה הוא מצוה מן התורה ממילא אינם מחויבים לשמוע לדבריו; ופעכשי׳ פירוש הגט׳ כך הוא:;הנה הפצוה של קבור תקברנו נאמרה ליורשים או לבי״ד והשאלה איננה על מעם המצוה אלא על צד החיוב למי ובשביל מי הם חייבים אי משוס בזיונא! והחיוב הוא בשביל המשפחה דהיורשיס מחויבים שלא לגרום בדון לקרובים1) או לכל החיים [כמו שהביא הכ״מ בשם הרמב״ן] שפתבזים בבזיון המת ואז ממילא אינו מחויבים לשמוע בצואתו! דאינו יכול להפקיע מהם החיוב המוטל עליהם כלפי החיים! או נימא דמשום כפרה והחיוב הוא בשביל המת והא אמר לא בעינא כפרה! ומאמר זה הוא דוגמת המאמר הדומה בכתובות מ, אי אמרה דלא בעינא מי איתא לעשה כלל לפי שבל הדשה הוא בשבילה ולכן יבולה היא לותר על קיום העשה מצד הבעל וגס הבא צריך לפרש בך! כלומר הם פטורים מחיוב הקבורה כיון שהוא בעצמו הפקיע מהם חיוב זה ופטרם מן המצדה שהי, מוטלת עליהם לעשות לו כפרה ודו״ק. ועפי״ז מיושבת הסתירה לדברי הכ״י והח״צ שכתבו דבציוה קודם מותו להושיבו לבי״ק אחר מחויבים הם יקיים דברי המת פגם, סנהדרין הנ״ל! דהתם שאני! דאין מחויבים לקיים דברי המת מטעם דקבורה מן התורה ובמו שכתב הרמב״ם ז״ל. ואולם שאר ההוכחות שהבאנו לעיל מד דברי הכ״י עומדות בתקפן*). ז) אח״ב ראיתי כי בספר זכרון יוסף בחד״״ט סי׳ ט׳ (היבא גם בחמשי רע״א ליו״ד) כתב לדחות דברי הש״ך בטעם איסור הולכת המת משים בדון המתים, דא״כ אמאי בצור. שומעק לו? אלא דטעס האיסור משום בדין המת להוליכו ולטלטלו ממקום למקים, וגם יש לחשוש שמא יסריח בדרך ויש בזה נוול למת ולכן בצרה מותי להוליכו דרשאי אי״ם למחול על מיונו ונוולו עכ״ל ושמחתי כי מצאתי לי רב בסברתי הכיל שאין להתיר מיון שאר המתים אף בצור. ולא כהכ״י והת״צ שחשבו לדבי פשוט שיש להתיר. 1) עפ״י היביים שכתבתי בפגים יש לתרץ קישית הר״ן שהקשה אמאי לא אמרח הגט׳ נ״מ לאפוקי מיורשים כמו שאמרה לקמן לענין השאלה אי הספרא יקרא דתיי או יקרא דשבבי! ולפמ״ש מיושב בפשיטות! רגבי הספידא יש לומר דאין חיוב על היורשים מפי אי נימא דהספדא יקרא דחיי! משא״ב גבי קבויה הרי התורה הטילה חיוב הקבורה ועל מי הטילה התורה אם לא על ליורשים ובני המשפחה! ואפילו אם בני המשפחה רוצץ למחול על הבזיון ג״ב אין להם ישית! משום דבזיונא דכולא היי הוא וכמו שכתבו הרמב״ן והמור! משא״כ גבי הספרא רלא ^שייך למימר דיקרא דכולי חייא הוא ודוק. שוב ראיתי בר״ן שכתב בפיחש דהספדא לא הוי יקרא דכולי חיי אלא דמשפחה לבד. *) אח״ב ראיתי בב״ס סי׳ ק״ם שכתב לתרץ דהגמ, בסנהדרין קאי לר״י בשם רשב״י דהו* פתם ר״ש. דדריש טעמא דקרא ולבך בעי אי קבורה משום בדון או כפרה והרמב״ם סובר ברבנן דר״ש דלא דרשי מעמי דקרא. ובאמת כל הראשונים מביאים בעיאת הגמ, ואינהו הכי ם״ל כרבנן דר״ש דלא דרשי מעמא דקייא. ובע״ב במ״ש דאין הגמ, שואל על הטעם אלא למי הם חייבים. בלומר אי חיוב זה הוא בין היורשים והמת או חיוב זה הוא בינם ובין שאר המשפחה ובל החיים.