Jeschurun · 1925-03-01 · Heft 3-4 (März 1925) · p. Seite 33

ולפי דעת הז״י הרי הדבר פשוט דנם בנידון דידן מותי גם לפנות וגם להוליך את המת דלפ״ד אין שום בזיון לשאי המתים לא בפנוי ולא בהולכת המת, ויש רק מיון למת עצמו, ובזיון המת הרי מותר במקום שצריך להצילו מבזיון יוחד גדול בנון הפוטי שכבי וכניסת מים וכדומה וכמו שכתב האו״ז דמותד לפנות את המת ממקום שאינו משתמר, וכבר כתבתי לעיל שדין זה מפורש בברכות י״ח. דמותר לרכוב על עצמות המת ולנהוג בהם מנהג בזיון אם הוא מתירא מפני הליסטים. אלא דאבתי יש לערער על ראיתי זו דמגמ׳ הנ״ל יש רק להוכיח דמותר לגרום בזיון לעצמות המת בכדי להצילם ממיץ יותר גדול כההוא דמוליך עצמות ממקום למקום ונותנם בדסקיא, משא״ב במפנה עצמות מקבר לקבר דיש בזה טעם אחר לאיסור משום חרדת הדין •וכמו שכתבו הב״י והט״ז והש׳ך, וא״כ מנ״ל להתיר את הפנוי ולגרום חרדת־ הדין למת בשביל להצילו מבזיון. ואף שהרמ״א כתב בשם האו״ז דמותר לפנות מת מקברו אם המקום אינו משתמר מימ קשה, מנין לו להאו״ז להתיר ודבר זה אינו מבואר בגט׳. ואף שהירושלמי התיר לפנות מת מקברו כדי לקוברו בשלו, מ״מ מי יוכל לדמות מסברתו ולהתיר גם במקום שאינו משתמר, דמאן לימא לן דבזיונא דהוצאת עכויים וכניסת מים קשה לו מהרדת הדק, והרי בכניסת מים ליכא צערא דחרדת הדין, ובהוצאת עכו״ם הרי אפשר שיוציאוהו לאחר שיבלה בשרו דליכא חרדת הדין וכמו שכתבו האחרונים1). ולפי מה שכתבנו לעיל בשם הרדב״ז דטעם איסור פנוי עצמות מתים הוא משום מיון ולא משוס חרדה הדברים מתישבים על מכונם, אבל לפי טעם הב׳יי והט״ז והשייך קשה כנ״ל2). ח) והנה מקור דברי הכ׳יי הוא ספר הבלבו בה׳ אבלות דף קל״ג שכתב: אין מעתיקין ממקום למקום שהבלבול קשה למתים מפני שפחיראים מיום הדין וזכר לדיבר ישנתי אז ינוח לי [איוב ג׳], ובשמואל מהו אומר למה הרגזתני א׳ ב״חי) ואם צוד, לקוברו בביתו ולהעתיקו בבית הקברות מצור, לקיים דבריו שמשום כבוד המתים עושים כך מותר, שאין לך בלבול יותר מן החטיטה עכ״ל. והרב ב״י הביא דברי ד,כלבו בספרו ואחריו נמשכו הבאים אחרי׳ וסברו שזהו הטעם היחידי לאיסור פנוי עצמות ומתוך כך יצאו לדון ולחדש: א) שאיסור פנוי עצמות הוא רק בבן כ׳ שהגיע למדת העונשין של מעלה, משא״כ בטי שאינו בן כ׳ שאץ עונשין אותו למעלה ולא שייך גבי׳ חרדח־הדין *) אמנם מדברי הארהות-חיים ה, אבל סימן כ״ד נראה שגם בחטוטי שבבי ע״י עכו״ם יש בלבול וחרדת הדין ואולם הוא לשיטתו דגם לאחר י״ב חודש יש חרדה ובמ״ש להא, *) עיין מס׳ חגיגה ר,: "ומה שמואל הצדיק הי׳ מתירא מן הדין ונד דילמא ח״ולדינא מתבעינא". 3) עיין מה שאכתוב לקמן בפנים שהדינים המובאים בשו״ע מבוארים בטעמם ונמוקם במקורם בס׳ האו״ז שממנו לקחו המחבר והרמ״א דיניהם. ואולם בזה לא נמלטנו מן התימה הגדולה על המחבר שבספרו ב״י' הביא מעמו של הכלבו ואת מעמו של האו״ז לא זכר אף ברמז קל, איך הביא דיני׳ של האו״ז בשו״ע והלא לפי מעמו של הבלבו אין שום הוכחה בגט׳ לזה שמותר לפגות את המת מקברו.