Jeschurun · 1925-03-01 · Heft 3-4 (März 1925) · p. Seite 34

84 פנוי עצמות מתים ילד ולפיכך פסק הג׳ מהר״ג ממיץ בשבי מתים אחד גדול ואחד קטן ששכחו להלבישם כל התכריכים לפתוח את קבר הקטן ולא את הגדול, והג, מתר״ד אופבהיים ז״ל חלק עליו וסתר דברי, מהגם" בב״ב קנ״ה. קטן שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני המשפחה וערערו וכד אי אתם רשאים לנוולו ובד בשלמא למ״ד בן שמנה עשר שנה וכד אא״א מבן עשרים כי בדקו ובד ולפי דברי הג, מהדיג אמאי לא פריך הגמ, בשלמא למ״ד מבן י״ח היינו דקאמר ר״ע אי אתם רשאים לנוולו ולא קאמר הטעם שאסור משום חרדת הדין לפי שאין עונשין למעלה בפחות מכ,, אבל אי אמרת מבן ב/ איכ למה אמר ר״ע שאסור לפתוח משום נווד ואמאי לא אמר משום בלבול וחרדת הדין, ,/אלא ע״ב שאין לחלק בין פחות מב, ליותר מבן כ, ושניהם בסגנון במחתא חרא מחתינהד׳ עכ״ל (עיין בחוות יאיר בסופו) על הוכחתו זו של הגאון מהרד״א מהגט׳ הנ״ל שאין חילוק בין פחות מב׳ לבן כ, לענין חרדת הדין הרעישו האחרונים בקושיא הנראית לעין, דלפי דבריו ז״ל דגם גבי קטן שייך חרדת הדין קשה לכו״ע למה נקט ר״ע מעם הגוול ולא טעם חרדת הדין. וקושי, זו הביאה להם לחדש דבפתיחת הקבר גרידא אין חרדת הדין, דלא שייך אלא במפנה המת מקבר לקבר, והתם בב״ב מיידי רק בפתיחת הקבר [עיין בח״צ סי, מ״ז ובשבו״י ח״ב ק״ג] והנה חידושו של הג, מהר״ג הנ״ל להתיר בפחות מבן כ׳ דהו האחרונים ז״ל והוכיחו כי גס בפחות מבן כ, שייך חרדודיהדין [עיין ח״צ סי, מ״ט ונו״ב מהדו״ת סי׳ קס״ב]. וקושיתו של הגאון מהרד״א מגמ, ב״ב ה נ׳־׳ ל חתרו ליישב באופנים שונים, הגאון ח״צ ז׳׳ל תירץ דר״ע בב״ב נקט הטעם הגדול שהוא הניוול ולא נקט הטעם החלוש שהוא חרדת הדין, לפי שהנוול קשה למת יותר מצער של חרדה ובמו דאמרינן בסנהדרין מ״ה. דלחכמים אין האשה נסקלת ערומה משים דבזיונא דאינש עדיפא לי, טפי מניחא דגופא ופירש״י ׳הלכך נוח לה שתיסקל בלבושה ותשהה למות ואע״ג דאיבא צעיא דגופא ולא תבזה אותה להפשיטה הרי שהניוול קשה מן הצער וכשם שהוא בהי ההולך למות כן הוא במתים שכבר מתו עכ״ל הח״צ, ובספר שבות יעקב ח״ב סי, ק״ג עמד מעצמו על סברת הח/׳צ וראיתו מסנהדרין הנ״ל ודחה אותה, דדווקא בחיים אמרינן דבזיונא עדיפא לי, שלא יתבייש בהאי עלמא דהוא במי לו ולזרעו אחריו משא״ב צער הגוף הוא רק לפי שעה שהולך למות מיד בלא״ה, משא״כ בעוה״ב חרדת יום הדין ודאי גדול מניוול לפי שעה ובו, עכ״ל. וכדברים האלה כתב גם בס׳ כנסת יחזקאל סי, מ״ד אלא שהוסיף לתרץ קושית הג, מהרד״א דהגם, בב״ב מיידי שרצו לבודקו תיבף אחר מיתתו קודם שנקבר ואז ליכא משום חרדת הדין אלא משום מול לבד. ועי״ש בס, כ״י שהדברים ב״ב ברורים לו עד שכתב: שותא דאותו גדול [הג׳ מהרד״א ז״ל] לא ידענא מאין לאין יצא לו לפרש שכבר נקבר המת וכר ולשון הגמ, בשעת מיתתו וכד משמע כדברי וכד והרמב״ם ם, ק״ט מה, מכירה ובטור ובשו״ע חו״מ רל״ה כולם מעתיקים לשון הגמ, שמכר בנכסי אביו ומת ובאו וכר ולא אישתמט חד מן הפוסקים להשמיענו ומת וקברוהו וקבורה מאן דכר שמי,. וראי׳ גמלה, דאי כבר נקבר ודאי בגדול אסור לפתוח קברו ולזוזו [הדברים הללו של הב," י תמוהים מאד ואבמ״ל] כמ״ש שמואל למה הרגזתני כמ״ש בשו״ע יור״ד שס״ג וע״ש בש״ך עכ״ל הכ״י מהנצרך לענינו. ויוצא מדבריו דלאחר שנקבר המת אסור לפתוח משום חרדה בכל ענין לפי שזה חמור מנוול המת ור.גמ׳ לא התירה בלקוחות אלא קודם שנקבר דאז ליכא חרדה ואיכא רק נוול [עי״ש בהמשך דבריו שכתב כן מפורש] ולפי״ז יצא לנו היתר חדש להסיע את המת ממקום למקום במקום שאין לחוש לבזיון שאר המתים כגון בעיר שיש בה בית^קברות חדש שעדיין לא נקברו בו מתים. ולקמן נוכיח אי״ה שאין הדין כן אלא שאסור להוליך המת מעיר לעיר בכל ענין ואפילו מבי״ק חדש שלא נקברו בו עוד מתים. ואולם דברי הכ׳־׳י בלא״ה מופרכים וכבר העיר עליו בהגהות יד שאול ליור״ד ס, שס״ג שמדברי השו״ע בסעיף ז, שכתב: *אסור לפתוח הקבר אחר שנסתם הגולל אפילו אם עוררים היורשים לפתחו כדי לבדוק אם הביא ב׳ שערות" משמע דהגמ, בב״ב מיידי שהי׳ אחר שנסתם הגולל וסתימת הגולל היינו אחד קבורה