Jeschurun · 1925-03-01 · Heft 3-4 (März 1925) · p. Seite 35

פנוי עצמות מתים לה עי״ש בי״ש [ואגב אורחא אבו למדים מבאן שנם לאחר קבורה רק היורשים אסורים לפתוח אבל לא הלקוחות ולא במ״ש הב״י] ובאמת מפורש ומבואר בדברי השו״ע במס׳ שמחות פ׳יד הי״ב [והובא גם בתורת האדם] מעשה בתינוק אחד שכתב נכסיו לאהרים והיו בני משפחה מערערים ואומרים ׳ יבדק ובאו ושאלו את החכמים ואמרו אל יבדק מאחר שנסתם הגולל אין מזיזין את המת ממקומו. וכפה״נ הוא אותי המעשה שהובא בב״ב קנ״ד בשנוי לשון קצת. ובכן בדחו כל התירוצים שכתבו האחרונים לתרץ קושית הגרד״א ולא נשאר לנו אלא תירוצו השני של הח״צ בסי, מ״ז שכתב דר״ע לא רצה לומר הטעם דהרדה דלא שייך בקמנים ונקט הטעם דנוול שהוא טעם כולל ושייך אפילו בקטנים/ ולפי״ז קם וגם נצב דינו של הגר״ג דבקטנים ליכא הרדה ומותר לפנותם/ וגם בס׳ בנ״י סי, מ״ד אחר שקלא וטריא ארוכה מסיים: ,/סוף דבר פסק הגאון מהר״ג מב הורה בלי שום פקפוק". אפס כי פסקו של הג, מהר״ג בנוי על שתי הנחות קודמות; אחת, דאין עונשים למעלה פחות מכ, שנה וכבר הוכיחו הח״צ והנו״ב ביטולה כנ״ל; ושנית דטעם איסור הפנוי הוא משום חרדת הדין ובטול הנחה זו נוכיח לקמן בעז״ה. ב) שאיסור פנוי המת הוא רק קודם שנתעכל הישר דאז יש בלבול וחרדה דבודב אך בשיו עליו יכאב (איוב י״ד) אבל לאחר שנתעכל הבשר פסק הדין1) זליכא חרדה וממילא מותר לפנות, זו היא סברתו של הנו״ב מהדו״ק סי׳ ס״פו שהוכיח כן מהטור והרמב״ן יעו״ש ובס׳ תפארת צבי סי' נ/;ט מפקפק בזה אבל גס הוא מודה דלאחר י״ב חודש ליכא חרדה ומותר לפנות דהא עיקר החרדה נלמד משמואל ושם הי׳ בתוך י״ב חודש תשמתן עולה ויורדת2) כמבואר בשבת קנ״באבל לאחר י״ב חודש דנשמתן עולה ושוב אינה יורדת ממילא ליכא חרדת הדין ומותר לפנותו*). ואולם ההיתרים האלה שחידשו.האחרונים זיל הס חדשים באמת ולא מצינו *) עיין במס, שבת קנ״ב: ועיין בירוש, פ״ק דמר׳ק ה״ה בראשונה היו קוברין אותו במהמורות נתעכל הבשר היו מלקטין העצמות וקוברין אותו בארונות אותו היום הי, מתאבל ולמחר הי, שמח שינצלו אבותיו מין הדין ועיין בט״ז שס״ג ס״א. בס, ת״צ כתב בטעות *כמבואר בס, פרק מי שהחשיך". עיין במהר״ם שיק סי, שנ״ד שגם הוא נוטה להקל במת שעברו עליו י״ב חודש מטעמו של הח״צ. 2) עיין בס׳ ת״צ סי, נ״ט שכתב ג״כ לדחות ראית הח״צ מסנהדרין מ״ח בסברת השבר׳י והכ״י אלא שהביא ראי׳ אחרת דבזיונא עדיפא מחרדת הדין מגמ, סנהדרין מ״ז: דקאמר שם לרב אשי דלהכי ממתינין בליקוט העצמות עד אחר העכול משוס דלא אפשר ופירש״י משום דכרסו מתבקע ומסריה ומוכח דלא התירו הנוול בשביל להוליכו לקברות אבותיו ואחד העכול מותר לפנותו ואעפ״י שיש חרדה ומוכח דנוול עדיפא מחרדה. ועיין מה שאכתוב לקמן לדחות ראי, זו. *) אמנם מלשונו של רבנו הר״א הכהן מלוניל בס, א״ח ה״א סימן כ״ד משמע שגס לאחר י״ב חודש יש הרדה עי״ש שכתב בזה״ל: ובמקום שנהגו לקבור בבתים ולהעתיק הארונות לביה״ק מספידין אפילו לאחר י״ב חודש/ מ״מ אין מעתיקין ממקום למקום שהבלבול קשה למתים שמתיראין מיום הדין וזכר לדבר וכר וכר ואם יש אונס שחוששין למחטטין הקברות כיון שמקום כבוד המתים הוא שעושץ כך מותר שאין לך בלבול יותר מן החטימה עב״ל ועיין בב״ח או״ח סי, קפ״ה שכתב בשם ם, חסידים סי׳ מ״ו מעשה באחד שמת והודיע בחלום שדנים אותו בכל יום ושאלו הלא אין משפט לרשעים אלא י״ב חודש וכו׳ א״ל אין דנים אותי פורעניות חזקים כמו בי״ב ראשונים.