Jeschurun · 1925-03-01 · Heft 3-4 (März 1925) · p. Seite 37

ם בו י עצמות מתים 37 »s דל וגם מלשון הירושלמי הנ״ל נראה דאין לחלק בכך, ובע״ב צריכים אנו לומר דיש טעם אחר לאסור המנוי. וככר הזכרנו לעיל בשם הרדב״ז דאיפור המנוי הוא משום בדון המת וזה שייך בכל האופנים אלא שקשה עלינו לדחות דבי י הכלגו והב״י והש״ך והט״ז וסיעת כל האחרונים מפני דברי הרדב״ז. י) וכעוד שהייתי יושב ומצטער במיצי זה של קושיות והלכות חמורות וסוחרות זא״ז פקח ד׳ את עיני לראות באורו הגדול של רבינו דאו״ז ז״ל, אשר מחוך מקורו שאבו המחבר והרמי א ז״ל את הדינים בפנוי המת והו לכתו, והכניסים לשולחנם הטהור בהשמטת הטעמים •שהיא דל האריך בהם לבאר את הלכותיו הברורות ולישב כל דין ודין על מכונו. והאחרונים דל שראו את הדינים המקוצרים מיבאים בשו״ע וידעו את הטעמים שהביאום הב״י והשי ך דל כסנורים היו שהטעמים הללו הם המקור שממנו נבעו דיניו של האו״ז וע־״כ נאחזו במביכת והיו הולכים וניתושים מסבך אחד ומסתבכים בסבך אחר של קושיות ודינים חדשים ומופלאים. ואנחנו שזכינו בעדה לאורו הזרוע של רבנו דל, שהי׳ מוז ומכוסה ומוצנע מעיניהם של רבותינו האחרונים דל, נלך לבטח דרכנו וכל העקוב יהי׳ לנו למישור בעדה. אני מעתיק ב׳ה דברי האו״ז מלה במלה: ועל ענין הולכת המת מעיר לעיר פירשתי אני המחבר ושאלתי מרבותי על מעשה שנעשה באחד שהתיר ביו״ט שני להוליך את המת מעיר לעיר אחרת ע״י היהודים והמת לא צוה, ובעיר שמת בה הי׳ ביתיהקבמת ולעיר שהוליכוהו שם לא נקברו אבותיו של מת; ודבר זה נראה בעיני אפילו בחול אסור, כי בזיון המת הוא ונם צער הוא שמטלטלים אותו מעיר לעיר, צא ולמד ממת מצוה דאמור רבנן דקנה מקומו ואין בעל השדה יכול לעכב עלי׳ מלקיברו בשדהו מפני שצער הוא לו שמטלטלים אותו ואינו נקבר מהרה במקום שמת וכאלו שופך דמים; דכל המוליך את המת כאלו שופך דמים; וכ״ש המוליך את המת ממקום שיש בו בית־־הקברות, כדתניא אמר ר״ע זו הי׳ חחלת תשמישי לפני הכמים, השכמתי מצאתי הרוג אחד והייתי מטפל בו ג׳ תהומי שבת עד שהבאתיו למקום הקבורה וקברתיו, וכשבאתי לפני חכמים והרציתי דברים אמרו לי כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע כאלו היית שופך דם נקי, פירוש מפני שהי׳ לו לקוברו במקום שנמצא כדתניא לעיל בסמיך מצא אותו בין שדה בור לשדה ניר קוברו בשדה בור ותניא אין מפדן את המת ואת העצמות מקבר מכובד למכובד ולא מן בזוי למכובד ואצ״ל מן המכובד לבזוי ובתוך שלו אפילו מן המכובד לבזוי, ערב לאדם שיונח אצל אבותיו, והוא בחול מיתניא כדמוכח בשמחות, הא למדת דאם הי׳ כבודו של מת אפילו באותו עיר יותר מעיר שמת בה אין מפנין אפילו את עצמות כ״ש שאין מוליכין אוחו כשהוא שלם דאיכא בזיון טפי כדתניא אר״א בר׳ צדוק כך אמר אבא בשעת מיתתו: בני בתחלה קברוני בבקעה ולבסוף לקטו עצמי וחנו בדלוסקמא וכו׳ הא למדת שלא צוה להוליך עצמו אלא כשיהיו עצמות; וכל מת לעדן [קברות] עירו במת מצוד! לעדן מקומו עב״ל אות באות (או״ז הל׳ אבלות סי׳ תי״ט). מדברי רבנו אלה אנו למדים: א) דטעם איסור פנוי המת הוא משום צער המת ובזיונו ולא