Jeschurun · 1925-03-01 · Heft 3-4 (März 1925) · p. Seite 38

38 פנוי עצמות מתים לח כמ״ש הכלבי והב״י רהוא משום חרדה. ב) דאיפיר הולכת המת ממקום שיש בו בי״ק ועא ג״כ טמעם הנ״ל ולא כמ״ש הש״ך דהוא משום מיון שאר המתים. ולא עוד אלא דש״ל דאיסור הולכת המת כשהוא שלם הוא יותי חמור מאיסור פניי עצמית. ג) דהאו״ז לא סכירא לי• כלל שיש למת חרדת הדין1), דהרי הארז כ.תכ דלכן צוה ד׳א בר״צ לקוברו תחלה ואח״כ לפנות עצמותיו ולא צוה להוליכו קודם קבורתו, לפי שבהולכתו קודם קבורתו כשהוא שלם יש יותר צער ובזיון בטלטולו. ואם נימא דפ״ל דיש חרדת־הדין למת, א״כ מוטב הי׳ לרייא בר״צ שיוליבוהו קידם שנקכר דאז אין חרדת הדין [כן הוא הסכמת כל האחרונים] טשיקברוהו ויפנוהו אח״כ דיש משוש בלבול וחרדה. ובע״כ דלא ס״ל לאו״ז ז״ל כהכלבו. ואל תתמה על הדבר הזה, דהרי כבר כתב בשבות יעקב הנ״ל "דט״ש הפוסקיס דהטעם משום חרדת־הדין אין זה טעם כעיקר, דחרדתי־הדין לא מצינו רק בשמואל שהעלה אותו עם נשמתו ע״י בעלת־־אוב להכי הי׳ מתירא מאימת הדין, כי בשעת הדין זורקין נשמה בגוף ודנין איתן כאחד כיאיתא בסנהדרין [צ״א.] טשא׳יב בפותח קכרו להלבישו או כה-׳ג לפנותו מקבר לקבר עיקי הטעם כדאיתא בש״ם משום נוול2 * * * * * 8) עכ״ל. ומעתה מיושבות כל הקושיות שהזכרנו לעיל, דבין בפנוי וכין בהולכת המת הטעם משום בזיון המת, ולהכי מותר בקכרוהו ע״ט לפנותו דאז אין בזיון למת וכמו שכתב הרדב״ז הנ׳ל וכן כשטפנין את עצמותיו או מוליכין אותו קורם קבורתו כדי לקוברו בא״י או במקום אבותיו או כדי להצילו מבזיון של חטוטי שכבי וכניסת מים אין בזיון למת וכמו שכתב בתשו׳ הררב״ז ח״ב סי׳ תרי״א "דכל שהוא לתיעלת המת אין בו משום בזיון כי זהו כבודו". והראי׳ מדתנן במם׳ שקלים כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לטבילה טמאין וכו׳ דביי ר״מ. ר״י אומר כלם טהורים חוץ מן הסלע והמגריפה והמריצה המיוחדים לקברות. מגריפה — כלי שגורפין וכונסין בי העצמות כשהם מפוזרים. מריצה — כלים שרוצצים ומשברין בו עצמות המת להכניסם בסל להוליכם ממקום למקום*) ובו׳ הרי אתה רואה שהיו 1) עיין מה שבתבתי לעיל בי טעם הנוול איוו מספיק לבל האופנים של פנוי המת, והשבו״י לא ראה דברי האו״ז במו שלא ראוהו שאר האחרונים, כי האור הזרוע הי׳ גנוו בבתי־ עקד הספרים ובשנת תרב״ב יצא ראשונה בזיסאמיר. 2) באמת נראה שגמ׳ דדן וגס הירוש׳ לא ם" ל כלל לטעמא דחררה מדאסרו לפנות את המת כבל ענין אן! לאחר י״ב חודש ואך לאחר שבלה הבשר וכן משמע מפשטות הגמ׳ בב״ב קנ״ד. דנקט הטעם דנוול ולא דח־דא וכן בפנהד׳ מ״ז דאסרה לפנות קודם העבול מטעם נוול ולא מטעם החרדה. ובפה״נ לזה נתכוון הגאון מהר״ד בתשובת הריי במ״ש "שאין להלק בין פחות מב׳ ונו׳ ושניהם בסגנון במהתא הדא מחתינהו" וכוונתו דאין הטעם משום חרדה. ולחנם השיגו עליו הח״צ והת״צ והכ״י. וגם מלשון הכלבו עצמו משמע דעיקר הטעם הוא משום בזיון שבר,ב "ואם צוה לקוברו בביתו וכו׳ שמשום כבוד המתים עושים בך מותר" וכן משמע מרמב״ן בתוה״א. 8) כך מבאר הרמב״ם בפירוש המשניות שלו בפ״ח משקלים ואולם בירוש׳ שם מפרש