Jeschurun · 1925-03-01 · Heft 3-4 (März 1925) · p. Seite 40

ועוד נ״ל שאף מנוה לפניתו אשור לפנותו קודם העגול אלא א״ב הי• נתרן בארון לפי שהנוול הוא נם נוול לחיים ולא מהני צוואתו וכמו שהוכחתי לעיל מגם׳ סנהדרין מי ו: דא״ש דלאו כל כעיני׳ לבזות קרוביו1). ואע״ם שלא הוזכר כשרע לחלק בין קידם העמל לאחי העמל וגס האחרונים לא העירו ע״ז אפשר מפני שאנחנו נירגים לקמר את המת בארו?, ואולם במקימות שנוהגין לקבור בקרקע צריך להחמיר כנ״ל. ומהיות טוב צריך לחוש נ״ב לדעת הכלבו והב״י ולהחמיר כמקום שאפשר לדהות את הפנוי עד שיעכיו י״ב חודש מיום הקבורה ובטלה חרדת הדין ואף שהיכחנו שכל הראשונים חולקים על הכלבו ונם מגטי דידן משמע דלא ם״ל לחששא?ו מ״ט כדאי הוא הכלבו שנחוש לדבריו כמקום שאפשר כי דבריו דברי קבלה וסודות האמת. יב) ועדיין לא יצאנו ידי חובת הביאור, דעד כאן הועלנו לבאר דיני השו״ע עפ״י טעמם ונמוקם שניתן להם כמקירם כס• ארז שממנו לוקחו הדינים המובאים בשו״ע ובי מ׳ א. ואולם עדיין לא נמלטנו מן התימה הגדולה על המחבר שבשדע העתיק הדינים מהאו״ז ובספרו בי י לא מצא לנהוץ להזכיר אף ברמז את הטעם שנתן להם האו״ו והביא טעמו של הכלבו. והרי לפי טעמו של הכלכו אין לנו ראי־ שהותר לפנות מת ממקום שאינו משתמר, דהרי מביכות י״ח. ומירוש׳ מדק יש רק להוכיח דמותי לבזותו רק כדי להצילו מבזיון או להובילו לקברות אבותיו וכט״ש לעיל, ומני ל להמחנר להתיר גם הפנוי במקום שאיני משתמר, דמאן לימא לן דמיונא של הטוטי שכבי עדיפא לי׳ פחי דת הדין, ואף שבירוש' מתיר גם הפנוי נכדי להוליכו לקברות אבותיו, שמא רדתי רק בקברות אכות דיש לזה רמז מ־,"ת שנאמר ושכבתי עם אבותי ונו׳ אבל לא להצילו מעקום שאינו משתמר, וא־־כ מנ״ל להתיר נם בענין אח־. ולחומר התימה נ׳יל דהמחבר הוכיח ג״ב מביכות י״ח הנ״ל דמותי לבזות את המת כדי להצילו מהגנבים ומנשי ב שמותר לפגיתו ורהח־ידו נקברו, דיש ראיה דבזיונא עדיפא מחרדה, דהנה כבר הכאתי לעיל שבם׳ ת״צ רוצה ליישב קושית הנרד״א מנם׳ ב״ב קנ״ד תקט לטעטא דניול ולא דחררה משום דנוול קשה יותר למת מחררה כמו שכתב הח״צ, אלא שדחה ראית הח״צ מסנהדרין מ״ד, וכני ל והביא ראי אחרת מנע• הנ״ל דף טי׳ז: דקאמר שם לרב אשי דמבי חזי צעיא דקביא פורתא הוה לי׳ כפרה ל״ל יעמל ומשני דלא אפשר וא״ב הזינין דטשום נוול לא התירו לפניתו אבל לאחר העמל שעבר הנוול מיתר לפנותו ואף שיש חרדה ומיכח דנוול קשה למת יותר מהחרדה. ולכאורה יש לדחות ראיתו זו של הת״צ. דהרי אפשר לוט־ דלא התירו לפנותו קודם העמל משוש דאפשר להמתין עד אחר העמל משא״ב בחרדה אם נמתין אין לדבר יש לי מן הקושיא לכאורה דדין זה ח׳זתנה תחלה מותר [כוונתו על הרין דבקביוהו ע״מ לפנות מותר לפנותו] לא נמצא רק בב״י בשם רבנו ירוחם שב״ב מדנפשי׳ ובו׳ ודבריו אלה תמוהים מאד שהיי הרמב״ן בחוה״א דף ל״ט הוכיח דין זה מנמ׳ סנהדרין מ״ח. דא״ש. דרמא בי׳ מת ואח״ב פני׳ ומוכח דהיכי דרמא בי׳ מת ע״ד לפנותו מותי. x) עיין מש״ל בשם הבו״ב 'מהדו״ח קס״ב ועיין בחת״ס סי• שנ״ג. ועיין מה שהבאתי לעיל בשם ס׳ חסידים סי׳ שי״א.