Jeschurun · 1925-03-01 · Heft 3-4 (März 1925) · p. Seite 41

פנוי עצמות טתים 41 פוף. ואולם זה אינו, דהרי אפשר להמתין עד אחר י״כ חורש דאז אין חרדה וכט״ש ד,ת״צ בתשו׳ הנ״ל ומובח דברי לקוברו במקום אבותיו לא קפרינין אחרדה וא״כ שוב יש ראיה דנוול קשה מחרדה. אבן ראיה זו היא רק לשיטת הת״צ דהחררה פוסקת אחר י״ב חורש, משא״ב לדעת הנדב דהחירה פוסקת לאחר העכול בטלה היאיה הנ״ל1), אבן יש לקיים ראיתו באופן אחר, דהנה הגט פריק שם למה לי עבול בשר ומשני משוס דלא אפשר ואטאי לא משני משום חרדה? ובע״ב דיש למניח אחת משתי אלה או דגם לאהר העכול. יש ג״ב חררה ובדעת הת׳יצ וא״ב מיכת דנוול קשה מחרדה, כיון דלא התירו את הנוול והתירו את החרדה, או דניטא דאחר העכול אין ח־דה וכדעת הנו״ב וא״ב מובה מהא דלא משני הגט׳ משום חררה והגם, סוברת דהחרדה לא תוכל לאסור מלקוברו נקביות אבותיו. ועדיין יש לדחות, דהרי הגט׳ שם לעיל מיו: אט־ה דאי ניגיא קבורה משום בזיונא לא יובל לומר לא בעינא דליקבמהו ופירש״י משום דמיון היא לקרובים, וא״ב יש לומר דלהבי משני הגט, משום נוול, משום דנורל הוא בזיון נס לקרובים ואין לנו רשות לבזות לקייוביו בשביל לקוברו בקבירת אבותיו ובט״ש לעיל, טשא״ב בחירה דודא רק צער למת עצמו מותר ללקוט עצמותיו כדי לקוברו בקבורת אבותיו. ואולם הנוול פצר עצמו אינו קשה למת עצמו יותי־ מחרדתו, ולפ״ז קטה וגם נצבר. קושיתל של הגרד״א מנ״ב קנ״ד דהחם הרי רצו ק־יוביו לנוולו וטחלו על מיונם וא״ב ליכא למיחש למיונם הם והחשש הוא רק למיון המת עצמו, וא״ב אמאי לא אטר ר״ע הטעם משום חרדה אלא משיט גוול. ואולם כל הג״ל הוא רק לדחות תירוצו של הת״צ על קושיתו של הגדד׳יא, אבל עכ״פ יוצא מטה דלא משני הגם׳ שם משום חרדה, דבנוול מתירים יותר מבח־דה, ויוצא אחת משיתי אלה. או דנוול קשה יותר מהדרה וכסבית הת״צ, או דבדול אין להתיר משום מיון המשפחה וכסברחי הנ״ל, וא״ב בטי שנקבר במקום שאינו משתמר ויש להוש שיוציאוהו עברם ויהי בזה נוול למת והמשפחה דשרי לפנותו, והרי הדברים ק״ו אם התירו 2) לכבודו בגון לקוברו בקברות אבות טבש׳יב שהותר להצילו מניול ודו״ק ועדיין יש מקום לפלפל אלא שבלא"־ כתבתי כל הביל רק לסלק התימה מהביי. אבל האטת הוא במו שהוכחתי דג״מ דידן וגם הראשונים לא ם״ל כלל לטעם דהרדה.!) אמנם בתנחומא ויקרא פ' ח' משמע דבשר הגוף כ^ה רק אחר עבור י״ב חירש עי״ש הלשון: ושל רשעים שומטות בכל העולם וכר עד י״ב חודש עד שיכלת הגוף ובר ועיין שבה קב״ב: 2) אמנם בכלבו דף ק״ל כתב בטעם שנכתב בהורה מקבורת האבות והקפדתם להקבר במקום אבותיהם "להיות עתידים לעמוד יחד בני המשפחה [*4תחיית המתים] ולקיים זאת האמונה ההברהית ובר". לאולם זהו עפ״י דכוד והרמז. ואולם בירושלמי הטעם ש*ערב לאדם שיהא נינוח אצל אבותיו" והטור מפרש לפי שזה הוא כבודו של מת להיות נקבר אצל אבותיו. עיין בטור של״ג ובפרישה ס״ק ר וכן הוא לשונו •של הימב״ן בתוה״א דף ל״ה ע״ד. וכן במם׳ שמחות פי״ב אין מפגין לא את המת וכר בתוך שלו וכר הרי זה מותר שכך הוא בנודו. ועיין שם בהגהות הגר״א.