Jeschurun · 1924-11-01 · Heft 11-12 (November 1924) · p. Seite 129

הערכת שעלות הוו׳*מו»ים ע״י בני דורם קבט 12» שחפצו לבפל בכלל את ערכו הר,סטירי של ססר חשמונאים ב׳ ולהתיחס אליו כאל ספור הגדי. אפם חשובי החוקיים הוכיחו שהמחבר היה בקי היטב כפרטי המעשים ודבריו מיוסדים על שמועות שנאמיו טפי אנשים שחיו במקום המאורע, אלא שחוש בקיהו לא היה די מפותח ויחן אמון גם לאנדות, ביחיד באלו המועילות לחזוק האמונה. בדרך כלל חושבים איפוא אח הדברים המסופרים בספר חשמונאים ב׳ להסטוריים, אך במקיס שספר חשמונאים ב• חולק על חשמונאים א׳ נותנים את היתרץ לאחרון. ביהוד יש ערך הסטירי גדול לחשמונאים ב׳ בספוריו על המאורעות שקדמו לימי השמד, על תנועת המתיונים, צדקת הכהן הנמל חוניו ורשעת אחיו ישוע והמחזיקים בשטתב שמעון, מינילאוס וליסימכוס. מכל הדברים הללו אין בלל ידיעות בספר חשטינאים א׳ ואנו מוכרחים להסמך לגמיי על מה שמספר לנו ספר חשמונאים ב*. מהכר הספר מצא לנחוץ להתחיל בהסטוריה שלפני החשמונאים לא בלבד מפני שהיא מפיצה אור על מעשר, החשמונאים, אלא בעקר מפני שבה מצא חמר טוב שיש להראות על ידו עד במה רע ומר הוא דרך המתיוניס וכי רק החסידים הם שהצילו את עמם מכליו]. כי הריב שבין המתיונים והחסידים לא פסק אחרי נצחק החשמונאים אלא שנה את צורתי ויהי לריב בין הצדוקים וד,פרושים. הראשונים, שביאשש עמד המלך ינאי בעצמו, לא רצו לשרש אחרי תורת• ישראל כמעשה המתיונים. ולהפך הם שאפו להשליט את תורת משה בארץ, אבל רק עד כמה שראו בה את היסוד והמשען העקיי לקיומם של ממלכת ישראל ושלטון בית החשמונאים מחדש הממלכה; שטתם היתד, להשתמש בדת לצרכי המדינה. בהתאם לזה מצאו הצדוקים יוחנן הודקנום ויהודה אריסטובלום לטוב, להכריח את הארוטיים בררום והערביים במזרח להתיר,ד. הכפיה להתניר היא ננד התורה והמוסר ובלי ספק מחי הפרושים על מעשה זה, אבל המושלים הצדוקים הלכי בזה בשטח אנטיובים אפיפנם בשעתי, אם בי במנמה הפוכה. אנטיוכוס אפיפנס רצה להכריח את כל נתיניו לעבד לאלהי יון, לא מפני קנאתו לדת היונית, אלא. מפני שראה בה את הגורם הכי חשוב להפצת דיונות בין תושבי אי־צו, שממשלתר, מבוססת על תרבית זו; והיהודים הירקנים ואריסטובלום הכריחו את האדומים והערבים לבוא בברית היהדות. לא מפאת קנאותם לאמונת היחוד ותורת הי, אלא בשביל שחפצו לתת לממשלתם צביץ אחדותי ולחזק את מלכותם על ידי טמיעת היסודות העלולים בבל רגע להתפרץ מפני רעם השליט. הצדוקים היו איפא במקום שהפוליטיקה דרשה דתיים עוד עתר מהדת עצמה ודק יכלו הצדוקים הורקנום, אריסטובלוס וינאי להתיטר כי לא צדקו הפרושים בד,אשימם איחס שעובי את דרך אבותיהם מתתיהו ובניו, שעליהם כל תפארתם, אלא הם ממשיכים בעקביות גמורה את פעולת החשמונאים הראשונים שהשליכו אח נפשם מנגד בער גדולת ישי־אל. אך על ידי טענה ביו לא היביחו הצדוקים את הפרושים בי שטתם צדקה; היא רק נרמה לוד, שהפרושים נקעה נפשם נם מבני מתתיהו עצמם. ואם כי לא הודו לצדוקים בי נם בני מתתיהו שאפו לאימפיריאליסמיס, בכל זאת נתגנב בלבם החשד שלא תמיד היתה מלחמתם מלהטת מצדה. חיטי הפרושים החזיקו