Jeschurun · 1924-11-01 · Heft 11-12 (November 1924) · p. Seite 130

180 הערכת םעלות החשמונאים ע׳יי כני דורם?ל איפוא בדעתם שבגי מתתיהו צדיקים גמורים היו, ואף על פי כן לא קדשו את כל מעשיהם ויחליפו, בפי מה שראינו לעיל, כי מוכה השתיקה על אודותם. אך לבעל ספר חשמונאים ב׳, שהיה נם הוא פרושי קצוני, היחד, שפה אחרת. בנוגע ליוחנן ושמעון הסכים אמנם לשמת חכמי הפרושים. הם, יוחנן ושמעון שהשתמשו בכל נפתולי הדיפלומטיה ונעשו לאסטרטיגין אצל מלכי סוריה וילחמו אח מלחמותיהם, הם יבלו, אולי, לעשות איזה צעד בלתי נחוץ, אבל יהודה, דאיש שכל ימיו נלחם אך ורק כעד התורה, בו אסור להטיל שום דופי. הלא חג החנוכה וחג ניקנור, שכל ישראל חוגגים אותם כחגים דתיט קדושים, אך מידו הם וממנו באו לנו! מעשיו מזהירים מהר הרקיע, וחובה היא לפרסם את שמו ברבים לספר קבל עם את צדקתו וקדושתו. נאמן להשקפתו קבל על עצמו מחבר ספר חשמונאים ב׳, בבואו לספר אח פרשת הנסים שקרו לישראל מן קביעת חנוכה עד קביעת חג ניקנור, להוכיח כי יהורה ובל האנשים אשר אתו נלחמו תמיר רק מלחמת מצוה, ולהוציא מלבן של צדוקים הוא מרים על נס את אמונתם החזקה בתורת הפרושים והתנהנותם על פיר. הנכור העקוי של כל ספרו הוא יהודה המבבי. החוקרים מתפלאים על כי לא נובר בספר חשמונאים ב׳ שמו של מתתיהו. אבל אין זד. הימה: על מתתיהו הזקן ליח מאן דפליג. אישיותו היא למעלה טבל חששות; היא אינה צריכה הגנה. רק את יהודה רצה המחבר לקחת תחת חסותו. לשמו ולזכרו הוא מקדיש את עטו ומראה אץ בבל מעשיו היתד, חורת הפרושים נר לרגלו. באשר היתד, גזרת השמד בכל תקפה נס »יהודה המכבי עם תשעה אנשים המדברה ויאכלו את עשב האדמה [בבהמות שדה למען הנזר משקץ ד,גויס". (חשמונאים ב׳, ה׳ ל״ה) הוא נזהר איפוא ממאכלות אסורות ולא הקל בהם ראש כצדוקים. לעולם לא נלחם יד,ורה מסבות פוליט־וח: הוא. שם את נפשו בכפו בשביל התורה וחקותיה וקדושת בית המקדש. "זכרו את החרפה", אמר יהודה לאנשיו, "אשר שמו את מקדש ה׳ ואת החיבה אשר עשו בקריה הקדושה ויזילור, כי הפרו כל חקות אבותינו"(ח׳, כ־). "גם אנשי יהודה לא שמו לבם אל נשיהם וממס ולא אל אחיהם ושאר בשרם כי אם אל כיח ה׳ אלהיד־ם" (מ״ו, ב״ב). במובן היה יהודה נם לאומי נלהב וחרד לטובת עטו, חדותו וכבודו ויעורר את העם להלחם "בעד התורה ובער בית ה׳ וארץ אבותם ומלכותם" (ב,, י״ז); אבל לאומיותו אינה אלא תופעת דתיותו ופרי אהבתו לחוקי התורה וכל מוסדותיה והמחזיקים בה. על כן התרחק מכל מלחמת חגרה ואך ראה כי שקטה הארץ עזב את החרב "ויקח אשד, וירא בטוב נפשו"(י׳", ב״ו). למרות נצחונו הנדול על ליסיאם שמח על הצעתו לשלום בי ראה כי טובה לו המנוחה•(י״ב, ט״ו) ולא רק עם ליסיאס כי גם עם בל האויבים היה נוטה תמיד להשלים. ככה נתן שלום לעיבים (י״ב, ט״ו) ולגוים יושבי קרית השמין(שם ל״ו) אף על פי שקל היה לו לדכאם. כמה שונך, היא דרך זו מדרכו של הצדוקי ינאי שאהב להסתבך במלחמות מבלי שום הכרח ויכם על תאותו זו בטלית של לאומיות! כאילו היתה הממשלה כשלעצמה בעלת ערך סחלט, אבל לא כן הדבר לפי הכית המחבר: כל הערכים הלאומים אינם שדם כלי