Jeschurun · 1924-11-01 · Heft 11-12 (November 1924) · p. Seite 131

העיכת *עלות החשמונאים ע,׳'י כני דורם כלא 181 אם בני ישראל לא ישמעו בקול ה׳ "כי לא בחד ה׳ בעמו בכלל דע'ר בי אם בהר בעיר בגלל עפו ובפקדו על העם פקד גם על הבית"(הי, כ״ט). אחד הדברים שהיה לסלע המחלקת נין הצדוקים והפרושים הוא האמונה נהחית המתים שהצדוקים לא אבו להודות בד. מחבר ספר חשמונאים ב׳ משחדל להוכיח, בי יהודה ואנשיו החזיקו בכל לבם בעקר זה; רק ההברה הברורה בי עוד יקומו להחיה נתנה לנכורים את הכח לצאת שמחים לקראת המות. כבה הוא מרחיב אח הספור על האשד, ושבעת בניה שהערו את נפשם למות ושם כמעט בפי בל אחר מיבנים לפני צאת נשמתם, ביהוד בסי האם, נאומים מלאי אמונה ותקוה חזקה בחחיה. הזקן רציץ, שירא פן יפול בידי אנשי ניקנור, מוציא את מעיו מבטנו שופך אותם על אנשי החיל וקורא: "ה, אלהים אלהי כל בשר אתה תשיב ותתנם לי ברוב רחמיך׳ (י׳יד, נ״ב). ממש כדברי פולטים עם דצדוקים ובל אלד, המחלימים בי נם יהודה לא האמין בתחית המתים נשמעת הערת המחבר לולא האמין(יהודה) כי יעיר אלהים את רוחו על כל ישני•עפר, בי עתה תפלתי הועבר, לכפר בעד המתים; ובזאת הזהירם כי נוצר ה' את חסדו לכל המתים באמונתו ולמיחליס לחסדו ויצו להקריב אשם בעדם ולנקותם מפשעם" (י״ב, ב׳). הצדוקים עם בל לאומיותם היו טתננדרים נשפה היונית וטבכרים אוהד. על שפת עטם. ינאי המלך טבע מטבעות עם כתיבת יונית ולא נתן זכר לשפה העברית; יהודה אריסטובלוס קרא לעצמו Philhellenos לאמור חובב היונים. נגד זה מדגיש מחבר חשמונאים ב׳ כי אם שבעת הבנים דברה עם בנה השביעי "בשפת עמד,"(ז׳, ל״א); כשיהודה הלהיב את עטו להלחם עם הטייס "נשאו העם את קולם קול נדול בלשון עמם (י״ב, טייח); כאשר מצאו את ניקנורבין החללים "הטה כל הטחנה ויהללו וישבחו את ה׳ אלהי צבאות בלשון עמם"(י״ד, ל״ו). אחרת לנמרי היא הרוח הטשבת בספר חשמונאים א'; מחברו כתב אמנם אח ספרו בלשון עמו, עברית או איטית, רק כי הטסחא המקורית אבדה ונשאר אצלנו התרגום היוני בלבד. בבל זאת לא היה המחבר משלומי אמוני ישראל, בי אם נמנה על עדת הצדוקים. הוא היה מאוהבי אלכסנדר ינאי וכתב את ספרו בשביל לפאר את כבוד ביתו. כל מטרת הסם־ מכונת אל דברי הכתב (חשמונאים א', י״ד ל׳— נ״ב) המעיד כי מלכות בית חשמונאי נתיסדה על פי רצון "העם הבהנים והזקנים" וכי שמעון הוקם מאת כל היהודים להיות .,נשיא וכהן נדול עליהם כל ימיו עד יקום נביא אמת בישראל". לפי השקפת המחבר בחר ה׳ בעצמו בבית הזה ועל בן לא הצליחו שרי הצבא ההם שנלחמו על דעת עצמם מבלי פקודת יהודה, "כי לא היו מזרע האנשים אשר בחר ה׳ בהם לחת בידם תשועה לעמו" (ה׳, ס׳). הטהבר מתחיל את ספורו מן רשעת המתיונים וגזרת אנטיוכוס, אבל לא המלחמה בהתיוטת ובטול נזרת השמד הם כונת ספרו, כי אם מגמתו היא לספר את הנחלות שעשה מתתיהו ונטו ולהראות איך ומדוע הניע בית החשמונאים לכל הכבוד הזד^ את שמעין מיסד הנשיאות עושה המחבר לאב לכל אהיו על פי צואת מתתיהו, אף על פי שאינו יודע לספר