Jeschurun · 1924-09-01 · Heft 9-10 (September 1924) · p. Seite 112

112 תבונת משנתו של ר׳ אליעזר בן הורקנוס כרת ובאת לחלוץ תפלין שאינן אלא רשות ואינן אלא מצוה, יצא לו והיה צועק אוי לי שנטרפה דעתו של אבא, אמר לו דעתך היא שנטרפה, דעתי היא לא נטרפה [בנוסחא w הדברים קצת יותר מובנים אבל עוד לא קרובים אל השכל]. כיון שראו תלמידיו שהשיבו דבר של חכמה [לא חבריו ד׳ הזקנים שבקרו אותו ביום מותו — ואם כן אין זה ה ע נ י ן של שיחתו עם ר״ע והנבואה שיהיה מהרוגי מלכות, רק ספור צדדי בשבח ר״א שיצאה נשמתו בטהרה] נכנסו אצלו והיו שואלין אוחו והיה אומר להם על הטמא טמא ועל הטהור טהור [לאו דוקא במשנה של הכתר והאימום!] ובאחרונה אמד טהור ונסתלקה נשמתו. נכנם ר׳ יהושע וחלץ את תפליו והיה מגפפו ומנשקו ובוכה ואומר רבי רבי הותר הנדר, רבי רכב ישראל ופרשיו [בבבלי הוא מקונן קינה זו במוצ״ש]. הרי אנו רואים כי אגדה זו חוצצת את השיחה עם חבריו, ואם מסירים אנחנו את ההוספה המאוחרת הזאת, ההמשך (אחיי "ערב שבת היה" דבר שנצרך למספר, מפני שבסוף הוא מוסר שהובילוהו לקברות במוצאי שבת) עולה יפה: "כיון שראו [כשבקרו אותו במשך היום, לא עם חשכה] שדעתו מיושבת עליו [כשהיה חפשי ממכאובים ויכלו לשוחח עמו — אבל בעל ההנחה משולי הנליון טעה בזה וחשב כי "דעתו מיושבת" הוא מצב מתננד לטרוף הדעת של גסיסה, וזכרק ערב שבת הביא את המספרים לקבוע המעשה עם חשכה ולהכניס בו פלפול בדבר קדימת הדלקת הנר לחליצת תפלין — חדוד מזמן רבנן סבוראי] נכנסו וישבו לפניו ברחוק ד׳ אמות וכ״י. ועתה לפנינו החידה של עיקר השיחה עם חבריו: נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו, אמר אוי לכן שתי זרועותי שהן כשתי ספדי תורה שנגללין; הרבה תורה למדתי והרבה תורה לימדתי, הרבה תורה למדתי ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים, הרבה תורה לימדתי ולא חסיוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת". מד. הוא הדמיון בין הזרועות וספרי תורה? איך הוא מתגאה בתורה שלמד? מה זאת: לא חסרתי מרבותי, לא חסרוני תלמידי? מתי חיסר התלמיד ידיעותיו של הרב? הלא הכל יודעים שהתלמידים ההנונים מחכימים את רבותיהם? הכי כל הדברים האלה דברי גאוה וגסות רוח הם — ודוקא בשעות האחרונות של חייו — מי יאמין זאת על בעל המאמר: "שוב יום אחד לפני מיתתך", על תלמידו הגדול של ריב״ז אשר בכה ביראה ורעד בשעה שהרגיש שמוליכין אתו לפני טמ״ה הקב״ה, על מורה דרך בחיים, אשר אדם גדול כרי יהושע נשק את מקום שבתו ואמר: "האבן הזאת דומה להר סיני ומי שישב עליה דומה לאיון הברית"(שה״ש רבה)? לכן כך אני מפרש את המאמר הזה. כבר ראינו כי כלל גדול היה במשנתו לשמור את המקובל בדיוק גדול. הוא ראה כמטרת חייו לאסוף את הקבלה בשלמות האפשרית מרבותיו שקדמוהו ולמסור אותה לתלמידיו הבאים אחריו. כל הקבלה נראתה לו בקדושתה ובשמירה היתרה הצריכה לה שלא לחסר אף אות אחת ממנה — כמו ס ם ר תורה. וכשספר תורה ננלל שני חלקים נראים לעינינו: האחד שכבר נקרא ונגלל מימין — כדמות