Jeschurun · 1924-09-01 · Heft 9-10 (September 1924) · p. Seite 119

שימות תלמודיות 119 ארי׳ ליבוש וואגנה מאמשטרדם. שיטות תלמודיות. א. דבר שאינו מתכויץ. בהתעסקי עם תלמידי בענין השיטות התלמודיות, מצאתי כי עד הנה לא יצא לאור ביאור מספיק על השיטות הנ״ל מצד פשר אמתת ענינם וקורותיו בדורות חכמי התלמוד. וגם הרב בעל מחבר ס, כסף נבחר, אף אם הפליא לעשות בחיבור כללי הש״ס למקומותם ולמושבותיהם בתלמוד עצמו ובדברי המפרשים והפוסקים הראשונים, לא שם מגמתו לרדת ולחקר לטעמי הכללים וקורותיהם. ועתה אחרי זכני אל דעות לחפש אחר חקירה כזו עם תלמידי שי׳, אמדתי בלבי אולי אוכל להועיל אף לשוחרי דעת זולתם, אם אביא לבית הדפוס את הכמוס אתי בכתובים בענין וה. א) בעמדנו על הוראת "דבר שא״מ" נמצא כי אץ הכרח כלל לשום לענק מקום מוגבל בעניני איסורי שבת בלבד, כי אם בכל מעשה הנעשה לפי תומו אשר מטנו אפשר שנמשך מעצמו בלי כונה איזה דבר איפור. ובזה מתנגד ענץ דשא״ט לגמרי לענץ מלאכה שאינה צריכה לנופה, כי מלת "מלאכה" תורה מיד על מלאכת שבת האסורה. אמת היא שבתלמוד שלנו, בסוגיות שומת העוסקות בענץ דשאי ם הבינו ענץ זה באופן בלתי מוגבל כנ״ל, אלא שהתנאים והאמוראים הראשונים לא הזכירו בהלכותיהם י ענץ דשא״ט בי אם דוקא באיסורי שבת. מזמן התנאים נודעה למ הברייתא הנזכרת בכמה מקומות בש״ס בבלי וירושלמי "ר׳ שמעון אומר מדר אדם מטה" וכוי (עיין תוספתא דביצה פ״ב) והמשנה דענלה של קטן בביצה כ״נ ב׳; ומזמן האמוראים הראשונים הפלוגתא בץ רב ושמואל אי הלכתא כר״ש בגרירה או לא (שבת ב״ב א׳ שאר מקומות). ונם הסברה מסייעת להאמין כי ענין דשא׳־מ שייך כסי הנראה לאיסורי שבת בפרט, יק כי במלאכת שבת רק מלאכת מחשבת אסרה תורה. ב) אך בזמנם של אביי ורבא התחילו האמוראים בכבל להרחיב גבול הענץ אל כל מעשה הנאסר לנו" ולהכניס משניות וברייתות שונות בכור הכהינה מצד דשא״ט. אבל בעמדנו על הסוגיות ההן בדיוק, יקשה לנו לחשוב לדבר מוחלט כי יש למשניות ולברייתות ההן באמת איזו שייכות לענין דשא״ט; אדרבא: בהרבה מהן הסוגיא עצמה מרחקת זאת, וגם על השאר יראה לנו השכל הפשוט בנקל ריחוק הענינים מענץ דשא״ם במו שנאמר לקמן. נ) ובסוגיות הנ״ל יש עוד דבר אחר המתמיה ביותר, והוא כי מן הסתם חשבו כפעם בפעם את ר׳ יהודה להמחננד לר׳ שמעון בענץ דשא״ט, אע״ס ששמו של ר׳ יהודה לא נקרא בהדיא בשום מקום בענין זה. וא״ת בי מסתמא ת״ק דר״ש היינו ר׳ יהודה, כמו שמתרצץ התום׳ בשבת צ״ד א׳ ד״ה את המת לענץ מלאכה