Jeschurun · 1924-09-01 · Heft 9-10 (September 1924) · p. Seite 121

קנא שיטות תלמודיזת 121 ה) ועתה עליד לחקר אם איסור דשא״ט במלאכת שבת לר׳ ייהודה מן התורה או אם הוא מדרנק, כי התורה איננה אוסרת כי אם מלאכת מחשבת בלבד. וההכרעה בחקירה זו תלוי׳ בפירוש הברייתא דעששיות של בחל ביומא ל״ד ב׳. כי לפירושו של אביי לפי הגירסא המצוי׳ בכ״י הרבה (עיין חוסי ד״ד. הני טילי ופי׳ המשניות להרמב״ם) "הני טילי בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא מלאכת מחשבת אסרה תורה ואין שבות במקדש" ודאי מוכח (כדעת ר״י בד״ה הנ״ל) כי אפילו לר׳ יהודה דשא״ט מדאורייתא מותר. אך אם נעמד על הקושיות החמורות העולות ננד מחשבה זו ככמה מקומות, איך לא יכלו בעלי התוספות לתרצן כי אם בדוחק גדול, וגם השוו ענין דבר שא״מ ומלאכה שאצ״ל כאילו הן אחד (עי׳ תום׳ כריתות כ׳ ב׳ ד״ה מבירא ליה' וסנהדרין פ״א א׳ ד״ה מר׳ שמעון ושבת צ״ה א׳ ד׳ה המכבד), אזי בנקל נבין איך קרוב יותר ויותר להאמין כי רב ביבי כיון אל האמת בחשבו כי העששיות החמות בהטלתן לתוך צונן לא הגיעו לצירוף כלל, וא״כ אין לנו משם שום ראי׳ כי לר׳ יהודה דשא״ט איננו אסור אפילו מן התורה. ו) עוד יש לחקר, אם היתר דשא״ט לר״ש הוא רק במלאכה שאי אפשר לעשותה באופן אחר שאינו יכול להביא לידי איסור כלל, או אפילו אם יש אפשרות כזו(אפשר או לא אפשר), עיין הסוגיות בשבת כ״ם ב׳ ובפסחים כ״ה ב׳. ובסוגיא דשבת נראה כי כבר בדור הקודם לאביי ורבא שקלו ומרו האמוראים בענין זה אך נשמרו ונזהרו שלא לערב שתי הסוגיות הנ״ל ולבקש לעשותן לאחת, כי בדורות שונים נולדו ואין שייכיח לאחת עם חברתה, וכמדומה כי לא ראו זו את זו כלל. והנה לפי לישנא בתרא בפסחים אביי ורבא חולקין בדעתם של ר״י ור״ש לענין דשא״ט באופן זה: כי אליבא דאביי איסורו של הנאה הבאה לו לאים בע״כ לר׳ יהודה איננו תלוי במנה כלל כי אם באפשר או לא אפשר, וא״כ לר׳ יהודה לא אפשר מותר אפילו אם מתכוין, ולר״ש תלוי דוקא בטנה, וא״כ לר״ש מתכוין אסור אפילו בלא אפשר; ואליבא דרגה לא קאמר ר׳ יהודה שאינו מחמין כמתכוין אלא לחומרא, אבל מחמין כשאינו מתטין לקולא לא. ז) ובזאת אביי ורבא שוין בדעתם, כי בדבר שאי אפשר לעשותו בשום אופן שלא לבא לידי איסור דאסור (מודה ר״ש בפסיק רישיה), עין שבת קל״ג א׳ ובשאר מקומות, אך זה הוא דוקא אם עשית האיסור ההוא ניחא ליה, ר״ל משום דצריך ליה (עי׳ שבת קל״ג א׳ וסוכה ל״ג ב׳) או לפי דעת אחרת (והיא בשבת ע״ה א׳ בהסוגיא דהצד חלזון) משום דאיכפת ליה בדבר אע״ג דאין צריך ליה. והתוספות בשבת ק״ג א׳ ד״ה לא צריכא פורחין להוכיח כי הא דמקיל ר״ש בפסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא רק לעדן חיוב חטאת אבל איסורא איכא, ושקלו ומרו לפרש שאר מקומות בש״ס בעדן זה. ח) ומתוך משא ומתן של הסוגיא בשבת קי״א ב׳ אודות המשנה דהחוש במתניו לא יסוך יין וחומץ, יוצא לד כי אפשר שר׳ יהודה מתיר דשא״ט במק