Jeschurun · 1924-07-01 · Heft 7-8 (Juli 1924) · p. Seite 107

107 הרב קן הטבעיים וכשרש סביבתם הרוחנית. וכשם שבנטף מים אחד שבים כלולות כל תכונות מי הים, כך השתקפו מהות התלמוד ותכונותיו בכל סוגיא ופרק שלמד לתלמידיו. לגבי ים התלמוד, זוהי עבודה ענקית. רק גאונות רב־צדדית מיוחדת, תכשיר את האדם לרדת לעמקי רוחות ולפרשם. אמנם אישיות כזו לא לעתים קרובות תברא, רק אחר התפתחות מחקרי התלמוד בדורות הקודמים יכול היה לקום רא״א ולתת לנו פרוש לתלמוד. וההשתלשלות הגיעה בזמנו ממש לאותה נקודה שבה היה דרוש המפרש הגאון. רוחו הכביר של רא׳יא לא היה יכול להסתפק בחקיי הלכות בלבד, והוא מתנשא אל תועפות הררי החקירה והדעת. בקשת האמת והנטיה להתבוננות, העושות את בני העליה להוגי דעות, נמצאו בו במרה מאד גדולה. נוטה היה מטבעו להשקיע כל רוחו בעיון העמוק ובהתבוננות מופשטת; ציורי מחשבותיו דדו נפלאים, רכושו הרוחני וידיעתו הנפלאה בכחות הנפש היו כבירים. מרה מאד מרובה של השכלה אמתית ושל חסידות נפלאה היתד, בנפש זו. ־ אדיר אמונה היה, ואור אמונתו האדירה האיר על בל ענפי החכמה והדעת האצורים בקרב לבו הרחב. מחבר היה בעצם אל בסיס מוסרי מצק מבלי התערער. מפעמת היתה תמיר במאמריו ובשיחותיו הנעימה הלירית ונפשו האסטתית היתד, שואפת, משתוקקת ומתאוה תמיד לאיזה שכלול רוחני, לאיזה מזון מבריא יותר, מעדן יותר. ובשירה — בה ראו את תנברת כשרונו. הוא לא ידע את השירה הריקנית, שאין בה אלא גבובי מלים וסלסול חרוזים בעלמא — וזרא היתד, זו לרוחו. — כל שיר הרי היא קריאה חזקה המתפרצת מתוך עמקי נשמתו, כל שיר — התנעשות המוני רגשות פנימיים. הוא היה משורר שכל מקצעות הספרותיים הנם לו — לו לעצמו — בלי שטוש לבטוי עצמיותו, ומבעד כלס מדברת העצמיות האחת והמיחדת והכניס אל השירה העברית את רוחו ורצונו הוא, את רגשותיו העצמיים ושאיפותיו הנפשיות. הוא קדם את פני החיים בדרך מיוחדת, מתוך התרגשות ושטחה ולשם זה השתמש באמצעי בטוי ובתבניות חדשים, מקוריים וחזקים, ויצר את השירה המיוחדת לו. יש נם צד אחר בפעולתו: אמנות. יש לו טעם מיוחד, סגנון מיוחד; טעמו וסגנונו הפרטיים, האישיים. הלביש את האות העברית תכשיטים וקשוטים משלו. הערכה זו קולעת בלי ספק לקטב אפיו, אם גם לא לאפיו כלו. חוקר ומשורר, מת ולב, רעיון ורגש, מכהן לשניהם ביחד במרה שוה, בלי תת היתרון לאחד על פני השני. ההשגחה באלו דאגה לשכלל את הנפש הגדולה הזאה שכלול שלם מכל צד, חננה את רבנו בקיל ערב ונעים מאד. בשעה שהיה בא לידי התפעלות מתוך עבודה פוריה (והעבודה הלא היתה לשד חייו, ומאד יפה מביע זאת מר $לצר במאמרו "תם" במלים קצרות אלו: "תמהני אם היד, לו בחייו רב מבהק מרבו זה: העבודה. היא הטריאה את רוחו והיא הפריאה כשרונותיו הנדירים ויעל") היד, מנגן גנונים שונים