Jeschurun · 1924-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1924) · p. Seite 60

€0 e d n מתמדת כרתו חייו ומחשבתו. בכל יום ובכל עת ובכל שעה היו חייו בעיניו כחדשים. ואנו, רובא דעלמא, אחוזי השבלונה ותפוסי האערציה, נמשכנו לאור חייו ובאורו חמדנו וישבנו. כי חיים הזה על בל הקרב. מי שלא שמעהו קורא בליל הפסח את ההלל באכסטזה של מעלה ובנעימה אשר יצר לעצמו עוד בימי ילדותו — לא ראה חיי יהודי בדורנו. מי שלא ראהו רוקד רקוד הרבי מקוצק בשמחת החג — לא ראה שמחת יהודי בדורנו. חיה והחיה. האין זה פשר היתמות המדכאה אשר אפפתנו עם העלותו? איטאיסטים היינו: לא עליו נחשב, בי עלינו: הן נבול אם לא חרקו עלינו מי החיים הטהורים. הן נעמד אם לא ימשכונו בעבותות חיים הלאה, קדימה. קדימה. מלה זו שהיתר■ חביבה עליו בל כך, החוזרת בכל שיר משיריו הזכורים לי ברגעי כתבי שורות אלה. אח המרחב שלשחקים קרע■ את נשמתך למרחקים קלע! (משיריו) מקור חיים ה״קר מ והוא פשר אמונתו הגדולה באלקים ובאנשים והוא פשר קרבתו לכל וקרבת הכל אליו. "הן יקום נשר בין איש לאחיו "הן יקום סלם בין ארץ ושמים". (בעקבות היראה; ישרון/ 4—3 X) אהבה רבה אהב — בי חי, כי התעלה, כי טהר. תס — טזזר. תם — אמת. לא אמרתי העריכו בשורות דורות אלה. לא גדלו בתלמוד, לא תלמודו בלשון. לא לשוט בחיים, לא חייו בשירה. רק שנים קוים מאישיותו אמרתי לרשם: איש חי רב פעלים. יתר גדול: צלמו יצר. צלמך לא ימחה מעל לוח לבנו לא רק משום שאהבטך ודבקט בך, לא רק משום שרב היית ואח היית ונעמת לט מאד — כמה נעמת לט! —, אלא משום שעמדת על ראש הפסגה אשר אליה נאמר להעפיל ברגעי חיינו הטהורים. זכרך הזך יז3ט. 5יבל מלצר.