Jeschurun · 1924-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1924) · p. Seite 62

62 מחרוזת פנינים סב ובערך, אף שאיננו מן המיטב כשהוא לעצמו", ועל הכרח זה יש מעט לדק. ד״ר בראדי סובר שהכרח לזד, מפני: ״כי ספרנו יראה — אף שאין זה מעיקר כונתנו — את ספרותנו בהחפתחותה, בעליתה ובירידתד, וכו׳". כדי "שלא לבר1א מושגים בלחי נכונים, כאלו היו פיטננו ומשוררינו כלס בלי יוצא מן הכלל בעלי מקוריות גאונית וכו׳". אבל, במטותא, וכי "תולדות הספרות" אמרו המאספים הנכבדים לתת לנו, עד כי משום האמת ההיסטורית מצאו לנכק וראוי לפניהם, להביא גם דברים שאינם מן המוטב כשהם לעצמם, כדי להראות שלהספרות שלנו ג״ב היו ימי עליה וימי ירידה? לפי דעתנו, צריכים היו העורכים הנכבדים שלא לסוד מן המטרה שהציבו נגד עיניהם: "לתת קבוצה ממיטב שירתנו... שירים שיש בהם הוד ויופי", לבחור "רק בשירים שיש בהם ניצוק של חיי עד" וחסל. כל בר דעת יבין מעצמו שבודאי נכתבו במשך הדורות הרבים גם דברים חסרי טעם וחסרי מחשבה, בלעגי שפה וסגנק משחת. אבל כאן בקבוצה זו, הריהו מבקש ומקוה למצוא רק מה שהוא מעולה באמת ואשר לו הוד והדר ומשובב לבבות. ואלמלא סרו המאספים הנכבדים מדרכם זה שהתוו להם בראשונה, כי אז באמת לא היו מכניסים מספר שירים, שאינם נושאים עליהם חותם ה״מיטב". לאשתו, אין "בנטיה־מן־הדרך הלזו רעד, כל כך, כי סוף כל סוף, נם השירים שאינם עידית נס זבורית אינם, דש למצוא גם בהם לפעמים טעם לשבח. ויפה עשו המאספים הנכבדים שהודיעו, בקשור נפרק, כמובן, את המדע להם על אודות כל משורר ומשורר באיזה זמן ובאיזה מקום חי, כי יש בזה "תועלת להבנת השירים" והערכתם לטובה. הד״ר בראדי לקח עליו "אחריות תקון השירים, הגהתם מקודם" ואמנם אפשר להוכח על נקלה, כי נתקיים נו: חזקה לחבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן! מר וינר מדבר על אימת השירה העברית שלאחר חתימת כתבי הקודש וימי הכינים ותכונתה; בחלקה הגדול והטוב שמשה כלי שרת להבעת רנשות צמריות־ דתיות, ו״החלק החולוני שבי, אינו אלא כיוצא מן הכלל ועל הרב לא היד, מיועד בשביל הקהל הגדול". וכל המצוי לגבי השירה ד,עניית מן התקופות ההן יעיד נ״כ על צדקת המשפט הזה, כמו שצדקו גם שאר דבריו על אודות מעשי הפייטנים והמשוררים שעל פי הרוב "ותרו מיצונם על כל תנועה אישית בסגנונם והבעתם, וכל מד, שחזק יותר הרגש המבקש לו בטוי יותר הד משקיעים אותו אל תוך במדים המקובלים מסי המסורה, ועל ידי כך נחנבבו שכמת שכבות של מנות, רמזים ומשמעות על המבטאים ושברי הפסוקים התנכיים, שפשטו משמעותם הזמנית ולבשו משמעות כללית־נצחית, כדי לשמש בית קמל לרגשות האומה שבכל דור ודור, ומי שאינו רואה אלא מד, שלפניו ואינו חודר אל תוכם הפנימי של מליצותיהם ואינו מטון למר, שרמזו, לא ירד לסוף דעתם ולא יטעם לעולם טעמה המיוחד של שירת ימי הכינים". הלאה הוא מדבר מאופן עמדת המשוררים והשתמשותם במליצות לשאלות מהתנ״ך והאגדה ומפיוטי משוררים שקדמו להם, שאין לראות בזד, עניות באמצעי הבעה, או תאות חגך, כי אם חוק נפשי גזעי־קזמיי בכלל ועברי בפרט. כמו״כ הוא מראה על הסטת