Jeschurun · 1924-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1924) · p. Seite 75

עה פרוש עי־וך לתלמוד בבלי/ צרכו ודרכו 75 דרך הבינה בפלפול ההלטת, כך עמדו וחדשו דרך זו עצמה בני השפעתו של גדול הימנו, רבי ישראל מסלאנט ז״ל, בהלכות דעות ומדות, שפור המעשה ותכסיסו, שבהן מתלכדות אחוד גמור ההלכה עש האגדה, אף כאן עיקר המגמה: ירידה לסוף דעת. ולמען תאר דמות מסקנתו של פסק־הלכה בדיני מדות היוצא מתוך סוגיא של אנדה בדרך הפלפול (החדור) בדברי תורה — נביא נא דבר אחד שאמר רבי שחק בלאזר ז״ל בשם רבו רבי ישיאל מסלאנט ז״ל. מעשה בר׳ ישראל ז״ל שראוהו יוצא מביתו ומעות בידו להביאן לאדם אחד. אמרו לו: רבנו, מפני מה אינו משגרן על ידי שליח? אמר להם: מחויבני מדין התלמוד לעשות כן בעצמי. היה שם חכם אחד שעמד ותמה: אלו היה דין זה בש״ס כלום לא הייתי יודעו? בדה לו ואמר: שמא בש״ם של כמדו אינו, אבל בשלי ישנו... וכשמרחב בו אותו חכם לבאר כינתו פתח וענה: יבמות, עוז ב: אמר ריש לקיש מאי דכתיב בקשו את ה׳ כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו — באשר משפטו שם פעלו. פרש״י: במקום שדנין האדם שם מזכירין פועל צדקותיוקט. אותו אדם שאני הולך אליו חכם בתורה הוא, אבל ראיתי בו דבר אחד שלפי דעתי איט נוהג בו כשורה ואני מוכן עכשו לדונו על כך, להוכיחו וליסרו, ומכאן למדנו שבמקום שאני דן אותו אני חייב להזכיר פועל צדקותיו, כי בן תורה הוא, ועלי לכבדו עתר מן הראוי; ולפיכך אני מביא לו מעותיו בעצמי שלא על ידי שליח כדי לפארו ולהנאותו באותה שעה עצמה שאני דנו ותובעו. הוסיף על כך ר״י בלאזר ז״ל בלשונו: "עתה נתבונן מה גבהו דרכיו ומה עמקו מחשמתיו ביראת ה׳ למצא מדה חמודה זו במדותיו ית״ש׳ ואחר זה למשול ברוחו להדבק במרה זו ולהתנהג כן למעשה. ובמנהג העולם אנו רואים כי מי שיש לו תרעומת על חברו משום איזה עון, אם הוא בדבר שנוגע אליו או אף שנוגע לשמים, כל תורתו וצדקותיו לא תזכרנה עוד". מתוך אספקלריא מאירה כזו צריך להשקיף על דברי חז״ל, שהרי לכך נוצרו. דברים כאלו וכיוצא בהם, שהם עיקר תכנן של רוב האגדות, צריכין כטס מסודר במסגרת לשון קצרה וברורה לתוך מחיצתו של סרוש־התלמוד. ח. תלמוד ומעשה. לפנים אמרו חכמים ז״ל: גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. והיום? כמעט שנתפרדה חבילה זו אצל רוב הלומדים. פי שלומד עכשו סוגיא איט בא מתוך־כך לידי מעשה, שהרי פסקי דיניה ממנה והלאה הם, בספרי הפוסקים, ומעצמו לא יוכל לפסוק. ומי שלומד ״פוסק״ — הוראת מעשה לפניו, אבל תלמוד אין לו. ואילו מעיקר הדין לא כך צריך להיות. שאמר רבי זעירא אמר שמואל: אק למדין לא מן קט) ומבואר שם כל הענין באריכות. (עט א), כי עיקר הזכרת פועל «רקותיו להרבות בכבודו הוא. ע׳ ס׳ אור ישראל בחלק נתיבות אור.