Jeschurun · 1924-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1924) · p. Seite 76

76 פרוש עריך לתלמוד בבלי; צרכו ודרכו ער ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמודקי. פ'׳: הכרעה שבאה מתוך ברור העדן, מסקנא דסיניא. הנוח באותן הוראות שאין אדם דן בהן מעצמו, כמו הלכות טרפות ותערובת וכדומה, שהוא מוליכן אצל רבו וזה מורה לו מתוך תלמודו — אכל הן רוב תורתנו אינו כלל באותן שאלות שמרצין לפני היב, אלא שדשין כהן בעקב, אם לאסור ואם להיתר, אם לקרב ואם לרתק, על כל מדרך כף רגל. כנק הלכות אדם ששמירת נופו עליו שלא יזיק את חכרו, הלכות עינים שלא להזיק הזק ראיה שלא להביט כשאינו שלו, הלכות טפול באבדתו או שמירת פקחנו של חברו, הלכות זהירות וזריזות בקייאת שמע של שחרית וערבית, הלכות שמירת פיו ולשונו מאונאת דברים ננבת דעת ולשון הרע, או הלכות נהיגת כבוד בחברו כשיודע בו שהוא גדול ממנו אפילו בדבר אחד — הן כל אלו ומאות ביוצא בהן גופי תורה הם, שאין רב־העיר נשאל עליהם וכל שומר־מצוה דן בהם דין לנפשו. אולם דברים הללו אינם מתישבים בלבו של אדם מתוך יריעה שטחית אלא מתוך הדה תלמודית. וכשיהיה "התלמוד" עשוי ומוכן בידנו ב״טביא לידי מעשה,׳, כשתהיה כל סוניא סוניא כשמה, תהלוכה מן הרעיון אל המפעל, מן המצוד, אל קיומה — יתרבו בינינו מקימי מצות לשמן ואמתה עם צדקה של תורה יהו נקדן בחייני קנין גמור יותר. כי מהו התלמוד אם לא תשובה ארוכה אחת שטוחה על מאות דפים לאותה שאלה קטנה הנשאלת בכל אדם: מה חובתו בעולמו? ואין לך יציאת ידי חובה זו כל זמן שתלמודך ומעשיך נפרדים זה מזה. ולאחר שנגמר אומר ונקבע סדר אצלי על חבור פודות התלמוד אל פסקי המעשים, ראיתי לאחד מגדולי דורנו הי״ו■ בא לידי מדד, זו עצמה ואומר בה ככל דבריקיא. ולפיכךי, מבאן ואילך, אחליף דברי בדברי כבודו ואביאם בלשונם: "עבודה של מלאכה אחת גדולה עומדת לפנינו לתקן את הפרוד הזה, להרגיל את העולם הלומד שלנו בסדר למוד מיושר המעמיד את הפוסקים והתלמודים במערכה קי) ירושלמי פאה ם״ב. והא דתניא, בבא בתרא, קל ב: אין למדין מפי תלמוד, כבר פי' רשב״ס ז״ל שם שזה בתלמודן של ראשונים; משום שעלינו לילד אחר הכרעת האחיונים בתלמודם הם. עכ״ד ודחוקים הם, שהרי שנה משנתו סתם אין למדין מפי תלמוד מבלי לחלק בין ראשונים לאחרונים. אבל מצאתי בספר מבוא התלמוד לר׳ יוסף בן עקנין ד״ל (ד׳ ברסלוי, עמוד ה) שגרס תלמיד ולא תלמוד, וז״ל: //אין למדין הלבה ספי תלמיד בממד בישוב התלמיד לפני הרב ומעיין בהלכה ועולה בידו מסברא שהלכה כפלוני אין רשאי התלמיד לסמוך על מה שעלה בידו מתוך הסברא ולעשות בו מעשה לפי שיש לחוש שמא לא עיין הוא כפי הצורך אבל אם אמר לו רבו הלכה ודקדק ולאחר שנתבאר לו כהוגף-(במקום הזה חסדו מלים אחדות בכתב־יד, וחבל על דאבדין; כי דוקא מלים הללו היו הנכבדות ביותר, להגדיר לנו אופן ברור״ההלבה מתוך שקלא ומריא בתלמוד בין רב לתלמידיו; שהוא עיקר מטרתו המביא לידי מעשה). קיא) במחברת: "הרצאת הרב רבנו אברהם יצחק הכהן קוק ש^ימ״א לפני חכמי מרכז הרב. אור ליום כ׳ טבת תרפ״א. תוצאת מרכז הרב ע״י דגל ירושלם פעה״ק ירושלם תובב״א". עמוד ח.