Jeschurun · 1924-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1924) · p. Seite 78

78 פרוש ערוך לתלמוד בבלי! צרכו ודרכו עח הנוסחאות אמתות, וכל אחת תתפרש לפי סוניתה, כדת של תורה, אין אונס׳,. והוא הולך ומבאר דל כל אותו הענץ בהעמקה נפלאה. אמנם עכשו זכינו לכתב־יד מינכן ובו נוסחת הסוניא בבבא מציעא כנוסחתה ביבמות, וכמו שחניה בתורת חיים. ואלו ראה ר׳ יחזקאל לנדא ז״ל גרסת כתב־־יד זו היה מודה לה שהיא אמתית. או הנה מה ששניט במס׳ קדושין, חא: התקדשי לי במנה זו — היה בו דינר רע יחליף. וכתב ר״ן ז״ל: "ואפשר שאין הקדושין תלויין בכך ואעפ״י׳ שלא החליפו מקודשת, אלא שיש לו להחליפו לה מדין חוב בעלמא". ובס׳ בית שמואל, אה״ע סי׳ כ״ט ס״ק כ, הביא דברי רץ בלשון מוחלטת והוראה יוצאת משם "שאין עכיב בקדושין אם לא החליף". ואם פשטה דה וקבלה קדושין מאחר אינה צריכה הימנו גט. אבל גרסת ירושלמי, קדושין פ״ב ה״א, ס״ב ג: "היה בו דינר רע הרי זו מקודשת והוא שיחליף". מלשון זו משמע שהקדושין תלויין בכך. הדין נותן שאין לנו לחלוק על הראשונים ז״ל מתוך גרסא שנמצא, כי מי יודע מוצאה, אבל במקום שנסתפקו הם עצמם בו(וביחוד בחומר אשודאיש) אץ אנו רשאים שלא לחוש. דברים כאלה לא מעטים הם, ועלינו לגלותם. אף אותה אזהרה רבה של ר׳ יחזקאל לנדא ז״ל שלא. להגיה בש״ם מחמת אתו קושיא — הנר״א ז״ל, כידוע, לא כך היה סוברקיב, אולם לא מתוך קושיא שהוקשה לו עצמו ז״ל אלא מתוך משמעותן של דברי הראשונים במקום שנראה מדבריהם ז״ל שהיתה להם שם גרסא אחרת. ואעפ״י שעדן זה מלוא כל התלמוד דברו, יש להביא דוגמא של הגהה מוכרחת, כדי לעמוד על העיקר. עבודה זרה, לו ב: כי אחא רב אחא בר אדא אמר ר• יצחק גזרו [תלמידי שמאי והלל] — על בנותיהן [של עכו״ם]. והקשו: [הלא כבר] בית דין של חשמונאי גזרו? ותרצו: כי גזרו בית דין של חשמונאי ביאה אבל יחוד לא, ואתו אינהו גזור אפילו יחוד. הרב המגיד ז״ל בפי״ב מהל׳ אמורי ביאה ה״ב הביא דברי התלמוד בגרסא אחרת: ״והקשו: בית p של חשמונאי גזרו? ותרצו: התם דמיחד לה אבל הכא אקראי בעלמא". וזעה אין להבין כלל כיצד יש לנחם כן בתלמוד. שהרי אחר הדברים האלה הקשו שם: ״יחוד נמי בית דין של חד גזרו״ — שמע־מנה שהתרוץ שלפני קושיא זו היה: "אתו אינהו גזור אפילו איחוד", שאם לא כן, יחוד מי הזכיר שמו? ולא עוד אלא שרטב״ם ז״ל שהוא בעל הגרסא שהביא הרב המגיד ז״ל כתב בפכ״ב מאותן הלמת עצמן ה״ג: "ושמאי והלל גזת על יחוד נכרית" שמע־מנד. שנם קיב) זע• לעיל הערה כיה לעניו הזהירות בהגיה, ש*!* הגר״א זיל החמיר בכך, ואימרין עליו שלא הי׳ רושם הגהה בשולי הד!» עד שהיו לו כמה הוכחות לכך.