Jeschurun · 1924-03-01 · Heft 3-4 (März 1924) · p. Seite 45

ns על עריכת פרוש לתלמוד בבלי/ צרכו ודרכו 45 בעקבות חז״ל לדייק בכל דבר שהוא, שלא להזניח שום שאלה, בין גדולה ובין קטנה, למנופי הלבות חמורות שיראת ה׳ ודעת קדושים שררות בהן ועד דקדוקי לשק. שהכל נהיה בדברם לשם שמיס, הכל היה תורה — וללמדה היו צריכים. וכל הבז לקלות הללו, בפגעו בם בדרך למודו, ד3ר ה׳ בזה; אף נדון בכלל האומרים שמועה זו נאה וזו אינה נאה. ודוגמא ב׳ בדבר הלכה. לטובת הקצור נעתיק כאן עיקר דברי התלמוד עם פרוש רש״י דל וקצת תוספת לו יחדיו. כבא מציעא, פח א: אמר ר׳ ינאי אץ הטבל מתחיב במעשר, אפילו מרחו ככרי בשדה, עד שיראה פני הבית. ור׳ יוחנן אמר אפילו חצר קובעת. מתיב רב הנינא חוזאה: כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך, כנפשך;כאלו היית אתה עצמך בעל הכרם) כך נפשו של פועל (העובד בכרם חברו, שבו הכתוב מדבר), מה נפשך אוכל ופטור מן המעשר, שהרי לא נגמרה מלאכתו למעשר דתנן יין משירד לבור, אף פועל אוכל ופטור, ואין אומרין הואיל וכשכרו הוא אוכל, על כרחו של בעל־הכית, הרי הוא לו במקח, ומקח קובע למעשר אף דבר שלא נגמרה מלאכתו, שכיון שמכרו החשיבומי. הא לוקח — חייב, שמקח מחשימ בגמר מלאכה, מאי לאו בשדה ומקזז לא עדיף מנמר מלאכה וא״ב אפילו בעליהבית יהא חייב בגמר מלאכה בשדה, וקשה לר• ינאי ור׳ יוחנן שלדעתם אין גמד מלאכה (כנץ מרוח כרי וכ׳) בשדה קובע למעשר עד ראית פנים. "אמר רב פפא: הכא בתאנה העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר עסקינן ומשתולשה רואה פני חצר ולמאן דאמר לבית לבית. ופריך בגמ׳ז אי הכי בעל הבית נמי לחייב שתלישה היא גמר מלאכתה והרי רואה פני בית או חצר. ומשני: בעל הבית עיניו בתאנתו(בעץ התאנה), אין הנוף חשוב בעיניו, הכל הולך אחר העיקר, ועיקרה בחוץ, הלכך עד שיגמור כל לקיטתו דבנים לבית או לחצר לאו גמר מלאכה הוא, אבל לוקח עיניו במקחו, הן פרות התלושין, ומשנתלשו באו לבית או לחצר. עד כאן סונית השמועה. הרואה יאמר שלפי פרש״י למדנו מכאן שני כללים: א) המקח קובע למעשר נם לפני נמר מלאכה, ב) ואינו קובע בלי ראית פנים, פני בית לד ינאי או פני חצר לד יוחנן. מד) בפרש״י כתוב ארמית: "ביון דזבניה אד,שכיה" ויש טיעין להבין: "כיון שקנאי החשיבו", ואינו כן שהמוכר היא המחשיב גבי קביעות מקח למעשר שכיון שגמר בדעתו למכור הרי לגבי לוקח גמר מלאכה הוא ולפיכך הוא נקבע לפני המכירה כמ״ש רש״י במס׳ יו״ט, לה א, כד״ה ואחד מקח ובו׳. ובתוספות חדשיס בשס הר״ז בפ״ג דמעשרות מ״א לתי״ט ר״ה הרי אלי ובו׳ וכן רש״ש בהגהותיו לב״מ, פח א, בד״ה אמר רב פפא ובו׳ — לא הבינו בן, ולפיכך תמהו מד׳ הירושלמי. עיי״ש. וע׳ פ״א דמעשרות מ׳יח במוליך לשוק ביו״ב.