Jeschurun · 1924-03-01 · Heft 3-4 (März 1924) · p. Seite 46

46 על עריכת מדוש לתלמוד בבלי, צרכו ודרכו מר אולם אם ישמור אדם שני כללים הללו כלבו ולא ירע להוסיף עליהם כלום ממקום אחר יהא מוטעה מתחלה ועד סוף. כאן צריך להביא דבר ממס׳ יוסיטוב, לח א וב. שם אמר ר׳ יוחנן עצמו שהלכה כרבי יהודה שאין המקח קובע לפני נמר מלאכה. ושם פרש רש״י עצמו שלאחר נמר מלאכה הוא קובע נם עד שלא ראה פני בית, גם בשדה. דברים המכחישים לכאורה הכחשה גמורה את דברי שני הכללים ימאי סונית בבא מציעא. רבותינו בעלי התום׳ דל ראו ואח ולפיכך דחו פרש״י בב״מ דחיה גמורה שאין אחריה בלום והוליכו כונח רב חנינא ורב פפא בדרך אחרת שנם רמב״ן דל הלך בה ושחוקה מרובה. אמנם בדרך רש״י הלך נם ראב״ד דל, אלא שבלי עבודת העיון בהבאת פרוש ממקום למקום אין דברי שניהם דל מספיקים להורידנו לסוף דעתם מה. הבה נפלפל. שנינו במם׳ מעשרות פ״ב מ״ח והובאה משנה וו במס׳ יום־טוב ושם פרשה רש״י דל כך: המחליף פרות עם חברו, המחליף היינו מקח, זה לאכול וזה לאכול זה לקצות וזה לקצות (לנבשן לקציעות), לקצות היינו לא נגמר, חייב (לעשר) שמקח קובע אפילו בשלא נגמר. רבי יהודה אומר (והלכה כמותו) לאכול חייב, זה שדעתו לאכול חייב דלדידיה גמר מלאכה הוא לקצות פטור. לפי זה יהא נסוחו של בלל א׳ כך: הטקח קובע למעשר גם לפני גמר מלאכה, במה דברים אמורים בלוקח פרות לאכול מהן "דלדידיה נטר מלאכה הוא" אבל בלוקחן להניחן עד שתגמר מלאכתן אין המקח קובע. הסתירה הראשונה בשמת רש״י עברה ובטלה. בב״מ מדובר על הלוקח לאכול, בדומה לפועל האוכל בשעת מלאכה, ולפיכך פרש״י שמקח כזה קובע בענבים נם עד שלא נגמרה מלאכתם להיות ליין ולירד לבור, כי לנכי לוקח הרוצה לאכול ענבים טקחו בידו הוא גמר מלאכתו. אבל במס׳ יום־טוב מדבר ר׳ יוחנן בלוקח תאנים לקצות, פי׳ להניחן עד שייבשו לקציעות, ובכך אין מקח קיבע0’. בוא וראה, שאלו לא קצר רש״י דל את דבריו במס׳ ב״מ (פז ב בד״ה אף מה) השגות התום, על פרש״י בד״ה מאי לאו ובו׳ ובד״ה בעל הבית ובו׳. וחלקו עליו גם בדף פט ב בד״ה שתים וכד ודוק. דברי ראב״ד ורמב*ן הובאו בשטה מקובצת שם. מלבד דחקי הלשון לשמת תום׳ ורמב״ן קשה מאד מה מלדעתם ז״ל נצטרך לומר שרב חביבא חוזאה ורב פפא לא ידעו כלל דלוקח פטור ממעשר מדאוריתא, וזו תימא רבה. מו) רע״ב ז״ל פי, לקצות אכול אתה בתאנים שלי השטוחות ליבש עכ״ל ובמלאכת שלמה ב' ע״ז בשם רב יהוסף ז/,ל דבר זה מגומגם כי לקצות אינו משמע לאכול בקציעות ע״כ נ״ל דד,"ם שרוצה להניחן לעשות מהן קציעות עכ״ל/ וכן נראה מפרש״י ז״ל, אבל לא הזכיר שפי׳ רע״ב לקוח מפי׳ רמב״ם ד׳ל. ובתו״ח לפ״ב מ״ח לתי״ט ד״ה ר׳ יהודה וכר השיג בחנם על תי״ט שכתב דבריו אליבא דרע׳י׳ב ורמב״ם ולפיכך הוכרח לפרש כן. עי״ש ודוק. ורמב״ם בחבורו חזר בו/ עיי״ש בתד־׳ח.