Jeschurun · 1924-03-01 · Heft 3-4 (März 1924) · p. Seite 47

מז על עריכת פרוש לתלמוד בבלי, צרכו ודרכו 47 פועל וכוי) והיה מוסיף ארבע מלום אלו "דלדידיה במר מלאכה הוא" לא היה נתן מקום לתמיהות התום׳ על פרושו והענק היה מובן כל צרבו. אלא שהיה זה בעיניו דל דבר פשוט כיותר שאין הזכרתו מעכבת. עתה הנענו להכנת כלל ב׳. באן צריך שנלקוט רסיסי פרש״י הפזורים כבמה מקומות, והיו אז לאחדים בידנו, כדי להכין בם דעתו ז״ל שהיתר■ פשוטה לו וברורה עד שלא הוצרך לבארה כפרוש, אלא שנרמזה מאליה מתוך מפלת־יד מדי זרעו גרעיני אותיותיו. לטובת הקצור נדבר בזה בלשון הראשונים ז״ל עצמם עם תוספת באוד הצריך לכך כפעם בפעם; והרא_ית המקורות תהא בהערות בשולי הדף. אין הפרי נקבע למעשר, שלא לאכלו אף אכילת עראי לפני עשורו, עד שיבוא לכלל נ ר ן מז. איזהו גרנו — טשתנמר מלאכתו טח. ואיזהו גמר מלאכתו — כניסתו לבית או להצרמט. עשו חכמים סיג לתורה והוסיפו לומר שאף הקונה שני פרות בבת־אחת צרופו זה ע״י מקחו נדון לו בגרןנ וקובעו למעשר, הא אם קנה אחד אין לו גרן עד כניסה. ברייתא זו שהביא רב חנינא באה לחלק בין פועל ללוקח, מה שקובע לשני אין קובע לראשון. לא נמצא מקום להעמידה בתלישת שני פרות ומשום צרוף, שכן פועל האוכל מדין תורה אין לו צרוף עולמית, שאין מקחו מתחיל עד שאוכל נא ואותה שעה אין בה צרוף, ובאין צרוף נם לוקח אין מקחו קובע נ:. הא אין להעמיד אלא כשהוא מוכנס בחצר או בבית, שכניסתו גרנו. ולפיכך אמר רב םפאנג הכא מז) מעשרות פ״א מ״ה. גרן מלה מושאלת, שיהא הפרות כמו התבואה כשהיא בנרן, כי קודם גרבן אעפ״י שהגיעו לעונת המעשרות מותר לאכול עראי (רמב״ם). מח) רש״י ב״מ, פח כ/ בד׳יה ה״ג גרנו וכר. מט) רש״י שם בד״ה לא הכנסתו וכר. ושם ע״א בד״ה עיניו וכר. נ) רש׳׳י שם׳ פט כ, בד״ה שתים שתים וכו,. נא) תוס, שם, פ״ח א, בד״ה תבואת וכר. ואין זה אלא כשיכלענו, שאן* אם יוציא מפיו ויהא עדיין ראוי לאכילה למי שלא ראוע, כדאיתא בחולין עא א, אינו שלו לקחתו אתו שנא׳ ואל כליך לא תתן, ואין לו אלא מה שבולע ממש, וכשעת בליעה ודאי אין צרוף שנים בחשב למאומה, שהרי בולע קמעא קמעא. נב) מעשרות פ״ב מ״ה וכר׳ יהודה. נג) ובאור ס״ד דרב חנינא אולי כך הוא: סכר להוכיח מברייתא זו נגד ר׳ ינאי ור׳ יוחנן ולומר שראית פנים איבה כלום, ופרות נקבעין למעשר כנמר מלאכתן כשדה או נם שם ע״י מקח (משום "דלדידיה נמר מלאכת הוא"), ואפי׳ אינו קונה אלא אחת, ומה ששניט במעשרות פ״ב מ״ה וכיו״ב כתוספתא כל דיני צרוף אינם אלא כשבא לקנות יותר ולא נטל לפי שעה אלא אחת, או לא שלם רק כשביל אחת כדאי׳ כירו׳ שם, ואין כאן אלא ת חל ת מקח שאינה קובעת לר׳ יהודה, אכל כמקח גמור אין הפרש כין אחד לשנים. וזה פרוש חדש שלא מצאתיו, ולשון המשנה מדויק על פיו, מיהו אין זה אלא לס״ד דרב חנינא, ולא קי״ל הכי, ולפיכך לא פרשו בו הראשונים דיל דבר. ועל כרחך סכר רב חנינא כן, שאל״כ איך פירש אותה ברייתא שהביא, שאם הי׳ סכור שיש חלוק כין פועל ללוקח גבי צרוף שנים לא הי׳ מקשה כלום לר׳ ינאי ור׳ יוהגן וגם לא חיה נזקק לתרוצו של רב פפא, א״ו סי׳ הברייתא בתלישת אחת ואעפ׳יכ לדעתו מקח קובע גם כשדה, כמו שאפר מאי לאו כשדה.