Jeschurun
- Journal
- Jeschurun
- Volume
- 11 (1924)
- Issue
- Heft 3-4 (März 1924)
- Date
- 1924-03-01
- Page
- Seite 48 (sequence 24)
- Language
- German
- Belongs to
- additional
- OCR quality
- 65% known words query
- IRI
…/2292929-2293027--06936-2300202- Visual Library
- page viewer of the UB Frankfurt
OCR text
48 על עריבת פיוש לתלמוד בבלי; צרבו ודרכו סח בתאנה העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר עסקינן ילמ״ד לבית לבית ונתלש ממנה פרי אהדני — ללוקח הרי זה קובע, שעיניו במקחו והוא מומס, ולפועל אינו קובע, שנאמר בו כנפשך, דינו כרין בעל-הכית, שהילך אהר העיקר העומד מבחוץ נה. לפי זה יהא נסוחו של כלל ב׳ כך: אין המקח קיבע בלי ראית פנים — במד, דברים אמורים בלוקה פרי אחו/ אבל אם צרף שנים קובע אף בשדה. גם הסתירה השנית בשטת רש״י הנה עברה ובטלה. בב״מ מרובי על מקחו של פרי אחד אחר, ולפיכך פרש״י שאין מקח קובע בענין זה אלא עם ראית פגים; אבל במס׳ יו׳יט מדבר ר׳ יוחנן בלוקח פרות הרבה כדרך הלוקחים, ולפיכך פרש״י שמקח קובע מדין צרוף נם בלי ראית פנים. ד. הטיעמה. ויש לך דבר מפורש כל צרכו אלא שד,טעמה אחת הפרד, לו בצרו — והטעות באה. על ם* רוב יארע כך בפרט הצריך לכלל. הראשונים ז״ל בפרושיהם לא החזירו כל דברי הפרטות ממקומות פזוריהם הרבים לשרש כללם שהצמיחס, מפני שהיה זה פשוט להם ולא רצו להרבות דברים. רמב״ם ז״ל, כשפרש את המשנה, היה חושש לכך. ומתוך שלא רצה לחזור ולהטעים בכל פרט ובן־פרט אותו כ?9 ראשון אבי אבותיהם, היה דרכו ליעץ ולהזהיר את הלומד בשעה שךן על הכלל שיגנזנו בזכרונו "ולא ישאל ממנו לשנותו" בכל מקום שיצטרך». אבל רש״י ז״ל מרה אהרת היתה לו ובה יש לנו להשתמש. רק לעתים רחוקות ביותר הוא מופיע אלינו במלא קומתו ער שיהו עינינו רואות את מורנו. אינו מיעץ, אינו מזהיר, איט מתראה לפני לומדיו כמנהל הולך בראש להורות דרך ולהסיר מכשול. פדושו צמיד פתיל לדברי התלמוד עצמו, מחובר לו, כמוהו, מחוטב חטיבה אחת. הוא רואה ואינו נראה. הכל נעשה אצלו כמאליו, והלומד חושב שלא עזרוהו כלל להגיע למה שהגיע, מעצמו הבין. בדרך זו עלינו ללכת בענין ההטעמה. כלומר: לא נטעים מראש בהצבת כלל על כל מה שעתיד לבוא, אלא נשוב מן המאוחר אל נד) ראב״ד ז״ל בשטה מקובצת. נה) שאלו עמד גם העיקר מבפנים דין אחר לה ששנינו במעשרות פ״ג מ״ח תאנה העומדת בחצר אוכל אחת אחת ואם צדף שתים חייב/ מפני שאין בתלישת האחת משום כניסה לחצר שהרי אף בשעת הבורה לאילן היתה שם. מיהו אז ודאי לא נקבע! שאין קבע למחובר. וכמ״ש הר״ש בפ״ה שם מ״א, וכן בתום׳ כאן" ולפיכך אינו מתחייב במעשר עד שיצטרפו שנים. ואין שם חלוק בין בעה״ב ללוקח. משא״ב בגוף. שבשעת חבות בטל הפרי לגבי העיקר שמבחוץ וכשהוא תולשו בשביל הלוקח שעיניו במקהו התלישה היא הכניסה. ומסולקת בכך תמיהת תוס־ אדש׳*י בד״ה בעה״ב וכר. וכל מה שב' כאן מרומז בר*ש פ״ג שם פ״א בד״ה יש להן וכר. וע' תי״ט שם. נו) דמאי פ״ה מ״א: "ושמור אלו העיקרים וזה הענין בזאת המסכת ואל תשאל ממני לשבותם". ובמקומות אחרים.