Jeschurun · 1924-03-01 · Heft 3-4 (März 1924) · p. Seite 49

על עריכת פרוש לתלמוד בבלי, צרכו ודרכו מט המוקדם, נטעים בכל פרט שנעמוד בו הטעמה קצרה ובהירה אותו כלל שממנו יצא, אותו עיקר שאחריו הוא הולך. רק דוגמא אחת ממקום אחד שחסרון הטעמה הטעה בו: בבא קמא, ו א: אמר אביי אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש ננו ונפלו ברוח ■מצויה והזיקו בתר דנייחו(לאחר שהונחו ברשות הרבים, כגון שנתקל בהן שור ונפל ונזרק) — חייב מדין בור, מה בור תחלת עשיתו לנזק כך כאן תחלת הנהתן בראש ד,ננ לנזק שהיה לו להעלות על דעהו שסופן ליפול ברוח מצויה ולהיות מונחים •בתקלות ברה״דט. זה הכלל! ואם נלמד עכשו בתוך כדי דבורו של כלל זה את דברי הפרט האמידים להלן ברחוק הימנו לא יהא שום מקום להתקשות. לב, א: אמר ריש לקיש שתי פרות ברה״ר אחת רבוצה ואחת מהלכת, בעטה מהלכת ברבוצה פטורה, רבוצה במהלכת חייבת. הא נתקלה מהלכת ביבוצה ונפלה זנזוקה — פטורה; במה דברים אמורים, שרבצה בצד אחד, שזו שנתקלה היה לה לילך בצ1 שני, אבל רבצה בכל רוחב הדרך — חייבתנח. מה טעם? מדין בור. ואעפ״י שהאדם עצמו לא הרביץ פרחו זו ברה״ר, מ״ט הרי זה דומה לאותו כלל שלמדנו לעיל גבי אבנו בראש גגו. נם שם לא הניחה ברה״ר, אלא שהיה לו להעלות על דעתו ש ת פ ו ל ברוח מצויה מן הנג לשם, אף כאן היה לו להעלות על דעתו ש ת ר ב ץ ותהא לתקלה. ואעפ״י שיש לו רשות להוציא בהמתו לרה״ר אינו נפטר בכך מלשלם למי שחוזק ברביצה־ נב. ואינו דומה למה שאמרו במקום אחר שאם עשתה בהמה תקלה אין בעליה חייבים על תקלה זו מדין. בור — שנאמר כי יכרה איש בור ולא שור בורס — שאין זה אלא בדבר שלא היה לו להעלות על דעתו שבהמתו העשה ק, מה שאין כן באבן על ראש הגג שרוחות מצויות לה להפילה, או בהמה מהלכת שרביצה מצויה לה כדי שתפוש סא. נז) כדברי רש״י ז״ל בד״ה היינו בור ובו׳ ובגט׳ שם מבואר דאע״ג דלא דמו לגמרי לבור אתו במה הצר. נח) ל׳ הגמי ופרש״י: הא הוזקה ממילא [מהלכת ברבוצה פטורה!, כגון דרבעה בחד גיסא אבעיא לה לסגויי באידך גיסא [הלכך טעמא דבעטה אבל ממילא פטור]. נם) כדתניא, ל א, פותקין ובו׳ אעפ״י שברשות, חייבים, מדין בור. וגם ר׳ יהודה מודה כאן, שאין לה רשות אלא לילך בר״ת אבל לא לרבוץ כמ״ש רש״י, בד ב, בד״ה בעטה וכד. וכ״ש לרב אשי אליבא דר׳ יהודה, ל ב, ודש״י ד״ה תבנו וכד. ס) יט ב, בעל תרנגול ובו׳; מה א, אמר רבא הבנים שורו ובו׳ אמר רב פפא וכד. ומשמע דאפי׳ לא היה שם המבנים בשעה שהרביץ גללים משום שדרכו בכך ויש לו להעלות על דעתו, וכן אם הודק בו, משא״ב הפירת שיחין ומערות שאפילו היה שם וראה פטור שהואיל ואין דרכו בכך ומשונה הוא אין להיבו על ההכנסה ועל עצם ההפירה פטור משום דאיש בור ולא עוד בור עיי׳יש. סא) מז א, ולא לרבוץ, אמר ר׳ אלעזר לא שנו וכר אורחיה הוא. וי״ש כשאין שם .פכים כלל.