Jeschurun
- Journal
- Jeschurun
- Volume
- 11 (1924)
- Issue
- Heft 3-4 (März 1924)
- Date
- 1924-03-01
- Page
- Seite 53 (sequence 29)
- Language
- German
- Belongs to
- additional
- OCR quality
- 66% known words query
- IRI
…/2292929-2293027--06941-2300197- Visual Library
- page viewer of the UB Frankfurt
OCR text
נג על עריכת פרוש לתלמוד בבלי; צרכו ודרכו 53 שנתעלמו מאתנו בכלל, דחוים הם, כי ידעום והרחיקום. יש אשר נמצא, כי דוקא אותו סרוש נעלם קרוב יותר אל לשרת הפשט מן הידוע והמפורסם. נביא נא דוגמא גם לכך. חולין, ד א—ב: תניא חמצן של עוברי עברה [פרש״י: שאין טבערין חמץ בפסח מפני הפסדו] אחר הפסח מותר מיד [פרש״י: ואע״נ דלא שהה כדי לאפות, תדאי עבר עליה הפסח, מותר לכשרים לאטל מחמצן מיד] מפני שהן מחליפין [פרש״י: בשל עכו״ם, דכיון דמצי לאכול התירא, דחמצו של עכו״ס שעבר עליו הפסח מותר, לא אכיל דדיה, דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסה אסור]. וכפרש״י פרשו כל הראשונים ז״ל. ובתיס׳ ד״ה מותר וכו׳ תמהו מה: הלא פת ענדם אסור באכילה. ועוד תמהו על מ״ש שם בנה׳ שיש לפרנס ברייתא זו בשטת רבי יהודה והא מביר לו שחמץ של עכו״ם שעבר עליו הפסח אסיר בהנאה. ובתוספתא פסחים פ״ב, מקורה של הלכה זו, גרס: "חמצן של עוברי עכרה מותר אחר הפסה מיד מפני שמחליפין את השאור". מהו שאור ששנו כאן, הן הפת או הבצק כלו חמץ וכלו צריך הלוף? דש נורסין שם "שאר"(ובכת״י ערפורט משובש) פי׳ שאר חפץ שנשתייר להם מן החג. אך יש כאן פרוש שנתעלם, והוא מתאים לל׳ התוספתא ואף התמיהות מסתלקות על ידו. הוא מובא דרך אגב בקצור לשון בבית־יוסף לטור יורה דעה בהל׳ חלב וגבינה של עט״ם סוף סי׳ קט״ו. ומקורו בס' עשרת הדברות לר׳ יצחק בן אבא מארי דל בעל העטור בן זמנו של רמב״ם דל. והביאו רבנו ירוחם ז״ל בספרו נתיב ה׳ חלק ה׳. וזה לשונו: "והא דתניא חמצן של עוברי עברה מותר מיד מפני שהן מחליפין פי׳ שמחליפין את השאור, לא שמשהץ חמץ בפסח ומותר מפני שמחליפין בשל נכרי — דאם כן קשיא לן טובאסו׳ ועוד למה משהין ואץ מוכרין אותו קודם הפסח סח — אלא חמצן של עוברי עברה הוא שאינם מדקדקים במצות כל כך, ולאחר הפסח מותר באפיה ראשונה מיד, מפני שמחליפים את השאור ועל־־ידי תערובת הוא ומיתר". כלומר: עוברי עברה הללו אינן חשודים להשהות חמץ בפסח סם אלא שאינם־ מדקדקים ביותר לבער כל חמץ מכליהם ולפיכך נם פצתס בחזקת חמץ היא לגבי הכשרים, אולם לאחר הפסח מותר לאכול מפתם שאפו מיד, מפני שהם עצמם זהירים בדבר לחמץ עיסתם החדשה בשאור חדש ושלא להשתמש לשם שאור בבצק שנלוש פז) כונתו ז״ל לתמיהות התום׳ שנזכרו לעיל. סח) כלומר: מאחר שודאי אינם אוכלים חמץ בשפה, דהא לא שבקי התידא (מצה) ואכלי אסורא (חמץ) במקום שאין להם הפסל; א״כ לסה להם להשהות אותו חמץ עד אחר הפסח ולהחליפו אדדב בשל עכו״ם, הן יכלו למכרו לעבו״ם קודם הפשה ולא היו מפפידין בלום ולא עוברין בבל יראה. וזו תשובה בצחח. סט) שאם לא כן רשעים גמורים הם ולא עוברי עברה. ובפי׳ רבנו גרשום ז״ל מורגש קושי זה. עיי״ש שנשתדל לישב. ודוחק.