Jeschurun · 1924-03-01 · Heft 3-4 (März 1924) · p. Seite 54

54 על עריכת פ־וש לתלמוד ככלי/ צרכו ודרכו גד אצלם בפסח, כי יודעים הם בנפשם שבל בצקם בחזקת חמץ הוא עומד מפני שנתרשלו בשמורו, ואעפ״י שבל העיסה נלושה ביום אחרון של פסח לפנות ערב ואח״ב במוצאי יום טוב הם אופים אותה מיד, מותרת היא להם ולכשרים, משום שערבו בה שאור של לישה חדשה ע, ותערובת חמץ שעבר עליו הפסח מותר, והם משתמשים בתחבולה של היתר זו משום "דלא שבקו התירא ואכלו אסורא" כמבואר בגמ׳עא. פרוש חדש זה היה עולה על דעתי נם עד שלא מצאתיו בספרם של ראשונים, מתוך הדיוק בל׳ התוספתא, ואמנם יש לנו רשות — ונם חובה! — להעמיק חקר בבל הלכה ואגדה ולחדש בהן פשטות בכל יום ע= המכוונים לפי שקול דעתנו אל כונתן האמתית, אבל גבול יש לה לרשות נהדרה זו והרבה זהירות צריך ארס, הרבה בינה חודרת ושקול־דעת נאמן, כדי להבחין בין ענין לענין, לדעת ולהבין אימתי הוא בן־חורין להשתמש בה ואימתי הוא מצווה למשוך ידו הימנה, בח החרוש משמש יסוד גדול בחורה. ומעשה בר׳ עקיבא ששמע בשם תלמיד אחד של ר׳ ישמעאל הדוש בהלכה ולא היה נראה בעיניו ומכל מקום פרסמו ״ושבחו בפני תלמידיו כדי שישימו לבם לתורה ויאמרו פלפול מלבם״. עב 0 בדרך "חרוש הפשטות" הלכו נם רבותינו האחרונים דל תמיד. לא זזו מלחדשם במשנה ובגמרא בכל הנראה להם נכון ולסלול דרבים חדשות שלא הלט בהן הראשונים ז״ל. עיין לדוגמא בס׳ פני יהושע למס׳ קדושין, ה א, בד״ה אמד רב יוסף ובי׳, שהביא פרוש התוספות "ללשנא קמא טייתי ראיה" והביא דברי מהרש״א ז״ל שעמל לבאר דרכם ודחה דבריו והציע להגיה בתוספות ״ללשנא ב תר א מייחי ראיה״ — אולם לבסוף לא נתקרבה דעתו עד שעמד והודיע: "אמנם לאחר העיון נראה לי לפרש הסוגיא ב ע נין אחר". חלק לבו מפרוש הראשונים ז״ל וחדש פשט מעצמו. אבל כשם שיש לנו ללמוד מרבותינו גדולי האחרונים ז״ל את חופש הדרישה כך יש לנו ללמוד מהם את חובת הפרישה. ופרישה זו מן החדוש והדומה לו ע) וזוהי ששנינו "מפני שמחליפין את השאור׳, כי צרך השאור שיהא מונח במשארת מאפיה אחת לחברתה, אבל באפיה זו שמיד אחר הפסח אין הם משתמשין באותו שאור שמלפני הפסה, שכבר בערוהו; שאינן משהין חמץ בפסח, ועכשו הם עושין שאור חדש מבצק הדש והוא מתערב בעיסה שנלושה באותיום לפנות ערב ומתירתה מדין תערובת. עא) בהגהות פתח הדביר לס׳ עשרת הדברות פי׳ בונת בעל העטור ז״ל בענין אחר, דחוק, ולפרושו גם בע״ה סבור שהיו משהין חמץ בפסה, עיי״ש, ותמוה לי כיצד יפרנס ראשית הדברים שאמר בפרוש שאינן חשודים להשהות. מתוך שלא הביא בע״ה סיוע לממשו מן התוספתא משמע שלא ראה אותה, ובון לה מעצמו בדעתו ז״ל. עב) כן כתב רשב״ם בפמשו על התורה ריש פ׳ וישב: *רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני הגולה שפרש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא.‘ ואן» אני שמואל ברבי מאיר חתנו ז״ל נתובחתי עמו ולפניו והודה לי שאלו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אהרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום". ואם בתורה שבכתב כך בתורה שבעל פה על אחת כמה וכמה. עב°) ערובין, יי א. ורש״י שם.