Jeschurun · 1924-03-01 · Heft 3-4 (März 1924) · p. Seite 55

נה על עריכת פרוש לתלמוד בבלי, צרכו וירכו 5& במקום שיש בו משום חשש הוראה, או שנוי עקרי, באה להם מרוב הכרתם בגדולת הראשונים ז״ל כמדת קרבתם קרבת זמן — ומכאן גם קיבת מעלה — לחותמי התלמוד וסבוראיו. כשנסתכל ביחס "האחרונים" אל "הראשונים" נראם תמיד כתלמידים היושבים לפני רבותיהם ודנים לפניהם בקרקע, באימה ובאהבה. כל מה "שאחרון" מחדש אינו בא לעולם אלא בדמות הצעה עניה עולה על שלחן "הראשונים" מתוך המתנה לחוות דעתם. "אחרון" זה, לאחר שחדושו בידו, יוצא ומטייל ארוכות בין ספרי "הראשונים", מעיין ובודק בשבע עינים בשטין וכין השטין — ואס יש אשר ימצא שם קצת־רמז מתאים להדושו הרי הוא שמח על מציאה זו שמחה נדולה, הרבה יותר מזו ששמח על עצם החרוש. ״ירוך שכונתי לדעת הראשונים״! — זוהי תיועת הנצחון הנשמעת לנו תמיד כקול ענות נמרה מתוך מחנה "האחרונים". לא הערצה סמויה היא זו כלפי העבר המקודש, אלא הכרה בהירה היא ברוחב דעתם של רבותינו הקרטונים ז״ל מפרשיו של התלמוד הנאמנים בכל ביתו. כל מי שהוריד את דעתו מנעוריו לתוך מעין ההלכה והאגדה ולא הביט אליהן הבטה שטחית בלבד דרך שפופרתי של ״חוקר״ הבא מן הצדדין — מוכן לשמש עד כשר ולהעיד נאמנה עד כמה בן דור אחרון חייב להשמר שמירה מעולה מלחדש דבר בפרוש התלמוד. מה אדם צריך כדי שיוכל לפרש? הוא צריך לחיות כלו בתוך אותו העולם שממנו נובע הענין המתפרש, הוא צריך לבנות בנפשו מחדש בנין עולם עתיק, ועליו להכיר אותו היטב על כל מסריו וטפחותיו, מבואיו ומוצאיו; הוא צריך לקנות לעצמו הרגשה מיוחדת דקה בתוך תוכו של בנין זה, וכל רוחו מתחלה ועד סוף צריך להתמלא בהרגשה זו — רק אז יביע סברות נכינות והשערות אמתיותעג■. לא יכלו להגיע לירי מדה זו, בנוגע לפרוש התלמוד, אלא בני תמת הראשונים בלבד. להם, ולא לנו, היתה אותה ספירה רוחנית, אותה השתלשלות תורנית, אותו חומר למורי רב שהיה מרחף באוירם, שהיה נמסר ממר לדור והיה נקנה לרבים, אותה שלשלת פרשנית שלא נפסקה ולא העלתה חלודה למן הסופרים בני הנביאים עד הם עצמם ועד בכלל; כל העולם התלמודי היה נתון בלבם, על ידו נשתכלל חושם, על ידו נתעדן רוחם, אף הרגשתם היתה אותה הדגשה עצמה של התנאים והאמוראים אם כי בזעיר־אנפין. לא כן אנחנו. הרגשתנו אנו הרגשה סתמית היא ועל כרתנו עורת, מגששת כעור בין רוכש* סברות ונתקלת כשכושי דעות, אין לה קנה־מדה בה בעצמה אלא שאולה משל דורהעג. לא להם ולנו לעבוד שנם אחד בפרוש התלמוד! אלא הם נתנו יסודות ואנחנו נהיה הבונים במקום שלא בנו הם עצמם דל בנין על גב יסוד. הם האירו אור ואנו לאורם נלך. הרבה דרכים ארוכות הניחו לנו ללכת בהם. הרבה מקומות עג) כדברי רא״מ ליפשיץ בס׳ רש־־׳י שלו עמוד פח—ט.