Jeschurun · 1924-01-01 · Heft 1-2 (Januar 1924) · p. Seite 3

נ אמונה ויכלת האמידות והנצחתה, נצחו לא באבחת להם החרב המתהפכת, לא ע״י הקדשת האמצעים. השפעתן של המחשבות הדמית האפשריות להתממש בעלמא הדין, נברה רק כשהתנהגו נושאיהן עם אלה שאליהם התבונו במעשיהם, בשובה ונחת, בשפה ברורה ונעימה קדושה, בעבודה נעלה ומסירות הנפש, בלי בל שמץ דופי וקלסה, בלי הוצאת רבה ופגול׳־מעשים, ביהוד של אלה שגם הם שואפים לממרה הרוממה, א6ן שבחרו בדרבים אחרים. יותר נכר כל זה ובולט אצל החברות הדתיות השונות, מעשיהן ומלחמותיהן לשם נצהון אמתיותיהן. ודתנו הקדושה וררוממה תוכיח אמתח דברינו אלה, טה בינה ובין אחרות, או יותר נכין, מה בין נושאיה ונושאי הדתות האחרות ומעשיהם. מראשית צמיחתה עד הדור האחרון, הננו מוצאים את "בני דת משה" במלחמה תכופה ותדירה עם בעלי הדתות האחרית. רואים אנו את שאיפת היהדות להנחיל לבל באי עולם את אמתיותיה, רוח צדקה, הקיה ותורותיה האלהיים. והיהדות שלנו מאמינה אמונה שלמה שאינה יודעת פקפוק, בנצחונה היא באחרית הימים; מאמינה ביכלתה להשפיע על בל יושבי תבל, מחזקת ובטוחה בקיום נבואותיהם של נדולי נביאינו ישעיהו ומיכה לימות המש־ח... ובכל זאת נלוי וידוע, בי מעולם לא נפתה דת ישראל להשתמש במעשי כפיה ואונס, במעשי אלמות ושפיכת דמים, לאחוז חרב פיפיות בידה, בה בשעה שמממות־אל בגרונה . . . תורת אמת נמצא בפיה, ועולה לא נמצא בשפתיה. השימע ישמע והחדל יחדל. לא בסופה וסערה, לא באש ולא בדם תעשה את דרכה. דורשת היא וחוזרת ודורשת את אמתיותיה בשפה רכה, בקדושה ובטהרה, בחסד וברחמים, לבל ירח ממנה נדה. ידעו זאת כל דןרי אומתנו וגדולי תורתנו, כי "עקם הכתוב רק שלא להוציא דבי מגונה מפיו״ . .. כי ב״סטרא דימינא" אין מקום אלא לדברי שלום ואמת שסופם לנצח. הסיסמה שלהם היתד, .תמיד: חכמים הזהרו אפילו בדבריכם! אפילו לנבי היצר תהא שמאל דוחה וימין מקיבת. מלחמה בשלום, כלומר, באמצעים שיש בכחם רק להביא ולהגביר השלום ובעקבו גם נצחון אידיאלי היהדות, היא המלחמה שאין היהדות בורחת ממנה, כ* אם ח רב ך הנפת עליה — ותחללה! מאמינים ובטוחים אנו כי לעת קץ הימים יבאו "עשרה אנשים מכל לשעות הנוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו כי אלקים עמכם!" וזה בח דתנו אנו, שאעה רוצה לקרב בזרוע... אבל גם לא לרהק על ידי השתמשות באמצעים נסים ומגונ־ם שנפש היפה סולדת מהם . . . בממלכת האצילות והקדושה, התט־מות והענוה—לא העניה שבעיקרה אינה אלא גדלות! — יראת ה׳ הטהורה והצנועה, אין מקום לעריצות, לגסות הרוח, לשקר ותדמית, להתנשאות ולערמומיות, לקטטה ושנאת-הנם, לעלילות שוא, לדלטוריא ומדידה באמת . .. שם במרומי זיו אלה אץ מקום לקדוש האמצעים —. במלוניהם של החסידים האמתיים, של הישרים בלבותם והתמימים במעשיהם באמת, הסרים