Jeschurun · 1924-01-01 · Heft 1-2 (Januar 1924) · p. Seite 5

ה תכלת וחלזון 5 לצמר (עי׳ יבמות ד׳ ב׳ וגם לחוטי צט־ או בכדי צפר) צבוע בצנע אש־ תארו נקרא בלשונות אירופה 1blau), והוא צבע הדומה למראה הרקיע (כמדבר רבה סוף פרשת שלח לך) ובלי ספק טעם המצוה לתת תכלת בציצית ולראותה (במדבר ט״ו ל״ה ול״ט) הוא מפני שהאדם הרואה את התכלת בבגדו יזכור את השטים (שהם ממראה תכלת, וקרוב לזה אסרו במדבר רבה שם וכן החליט הרטב״ן בפירושו במרבד שם) ואת המצות שנתנו להם מן השמים2), וכן הקראים מימים קדמונים ועד היום צובעים הכלת של ציצית בצבע זה וכן יעשו גם יהודי בבל וכוש (אבסיניה מדרום למצרים) לעדות איזה נוסעים. והנה בזולת ספרי התלמוד (כאשר יתבאר להלן) לא נמצא זכר אצל הקדמונים משמות סמי צבע אשר בהם צבעו את התכלת, והקראים אשר פנו עורף לתלמוד לא יקפידו על הסמים, רק שיהיה בציצית פתיל צבוע במראה הכלת. אולם בתלמוד מצאנו שבימי בית שני ואחריו עד חתימת התלמוד צבעו את התכלת בדם חי אחד שביס שברייתו דומה לדג, שקראוהו בשם חלזון (מנחות מ״ד א■; שבת כ׳יו א׳; מנילה וי א׳) וצדוהו מסולמות של צור ועד היפה (שבת כ״ו א׳) ורבותינו בעלי 1) בלשון כ״ק ממיני הצבעים יש רק התארים שחרר, (ומזה עוד שהרהר), אדים (רמזה עוד אדמדם), לבן, ומסה שיש עוד בלשון כ״ק תאר ירקרק ויקרא י״ג מ״ט; י״ד ל״ז; תחלים ס״ה י״ת נראה שהיה בלשון עוד תאר יי1ק (שלא נמצא בב״ק, כי יש ירוק פעם אחת איוב ל״ט ח׳ בטעם שם ירק עמ״ש דברים י״א יז) ובן בלשון התלמוד יש ירוק; והוא בתלמוד תאר כללי לשני צבעים, אשר לפעמים כדי להבדיל ביניהם יאמר על האחד ירוק כבשות ובבדכום (ובלשון האחרונים ירוק כאתרוג) gelb עי' חולין מ״ז ב/ ועל השני ירוק בכיתי(ובלשון האחרונים ירוק כעשב, והלשון ירוק בכרתי יותר מדויק, לפי שיש עשבים מצבע תכלת וכרתי יחד, עמ״ש בפגים במאמרי זה על הדבור *ועשבים דומין לרקיע״) grün ע׳ חולין שם; סוכה ל״ד ב׳ (וזה מה שאמרו ברבות מ' ב׳ על זמן ק״ש של שהרית "משיביר בין תכלת לכרתי", בי בלילה קשה להבדיל גם לאור ■הבד בין צבע הכלת; שהוא צבע הרקיע ובין צבע עשב כנודע, חת שאמרו בירושלמי ברכות פ״א מ״ה "שיהא ניבי בין הצבועיף הבובה שיהא ביבר בזמן ק״ש של ־שחרית פתיל תכלת בין כל הדברים הצבועים, ולכן אמרו משיכיר בין תכלת לכרתי, לפי שקשה להבדיל ביניהם בלילה במש״ל), ומהשמות שבכ״ק ירוק, דיק, £יק, 1ךקק והתאר ירקרק ימטעמיהם בראה ברור כי נם בלשון כ״ק הי׳ לתאר שני המעמיס שזכרנו. בכפרים שאחר התלמוד בא עוד תאר ירוק לצבע תכלת blau, עי׳ רש״י שמות ב״ה ד׳ וברכות ם׳ ב׳: תופפת חולין מ״ז ב׳ ועוד, ובנראה שהוא מעם פהד־ש ולא נמצא בלשונות כ״ק והתלמוד. 2) דברים כ״ה י״ב כתוב "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר הכפה בה" ולא נזכרה שם תכלת, ומזה נראה בי הציצית ופתיל חבלת שבציצית במדבר מ״ו ל״ה הן שתי מצות ובמשנה תורה נזכרה רק מצות ציצית (והרבה מצות יש שלא נשנו במשבה תורה), וטעם מצות ציצית כנראה הוא להבדיל בבי ישראל משאר העמים במלבושם (ע׳ צפניה א׳ ח׳; מייפובי הלכות ע״ז פי״א ה״א; ספרי ופסיקתא זופרתא דברים כ״ו ה/ ועמ״ש עוד בראשית ל״ה ב,; דברים ב״א י״ג), כמו שבאה המצוה "לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את סאת זקנך" ויקרא י״ם כ״ז להבדיל בני ישראל משאר העמים בתאר גופם (עי׳ ירמיה כ״ג י״ג) יכן מוסכמת ההלכה בתלמוד מנחות ל״ה א׳ "התכלת אינה מעכבת את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת" ועט״ש להלן בזה בפנים.