Jeschurun · 1924-01-01 · Heft 1-2 (Januar 1924) · p. Seite 23

23 הרועים ו היע ר ו ת כג כעולם כלל מון אפר כירה שהופק בי״ט דפנים חדשות באו לכאן או מיא בעיבא דטבלעי והיו מעיקרא אדים כי אד יעלה מן הארץ או פן אוקינוס והיה לעבים שנעשים נוזלים ונופלים לארץ ופנים חדשות באו לכאן ולא דמי למשקין דאבלעי בעניים, [ועי׳ תום, עירובין ט״ו ע״א ד״ה כל שכן] בנולד כזה לא מהני הכנה דאין אדם מכין דבר שאינו בעולם כלל ואין הכנה מועיל בנולד כזה וכיון שכן אסור אפילו לר׳ שמעון דמה בכך דאיהו לא אקצינהו וסתמייהו מוכנים הן הלא אפילו הכנר, בפירוש אינו מועיל לדבר שלא בא לעולם כלל, אמנם בנולד דעיקר הדבר הוא בעולם אלא תשתנה קצת כגון כלים שנשברו או ביצה שנולדה דע״י הלידה נשתנה קצת ממה שהיתה במעי אמד. בזה מהני ודאי הכנה דהא הדבר הוא ברשותו ויכול להכינו למה שירצה, ואילו אמר בפירוש אני מכין הדסי כלי זה לכשישבר או אני מבין ביצת תרנגולת זו לכשחולד סברא הוא דמהני ולכל הפחות ר׳ שמעון אית לי׳ האי סברא דהא ודאי אפילו למ״ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יבול להקנות פירות החונטים ככר דפמילא קא רבי עי׳ ח״ט סי׳ י״ט סעיף ד׳ ולענין ולד במעוברת יש עכ״ם ספק עי׳ אכן העזר סי׳ מ׳ סעיף ח׳ וא״כ לענין הכנה יש להקל יותר ולומר דאפי׳ בביצה שלא נולדה מהד עכ״פ הכנה, והנה בכלי שנשבר פשיטא לי׳ להש״ס ריש ביצה דלר׳יש טוהר נולד כזה ובביצה שנולדה סבר המקשן דאפילו מאן דשרי במוקצה בנולד אשור וי״ל הטעם דסבר דאינו מועיל הכנה לביצה שלא נולדה עדיין או כדפירש״י דמסתמא אינו מכינה דהא לא ידע ומסיק רב נחמן דמאן דשרי מוקצה שרי נולד כזה. ז. סנדלר. גילה ברעדה. (ציור מהעבר הקרוב.) בתהלת חורש אדר, והעיירה ל. שבה קיימת ישיבה גדולה ומפורסמה עמדה בתוך החזית. ד,אויר רעד מקילות הכדורים שפקעו בהוצות, הסביבה היתד. מלאה מפחד המלחמה הנוראה והאיומה, פליטים רבים הלכו ובאו מהעיירות הסמוכות, פניהם חורים ובשורות דעות בפיהם: ישובים שלמים נמחים מתחת השמש... שתי המחנות אינן חסות על המקום ... כי יהודים יושבים בו... ותתצב השאלה: אם המצביא על ההזיה, רשע ידוע, יוציא פקודה לגרש את היהודים גם מהעיירה הזאת או אולי יחוס עליהם ברגע האחרון? ... והנד. הגיע יום י״ד אדר, יום הפורים, חומת הישיבה — מקום שבאו לשם כ״שהשנים כתקונן" כמעט כל אנשי העיירה לראות בשמהת פורים — עמדה הולמת ומורכנח ראש. הדפנות התחלחלו במו האדמה אשר תחתיהם, הזכוכיות נבעתו בקשקוש דק, ובתוך האולם הגדול התלקטו בני הישיבה ושוחחו בהלות . . . כל אחד נזכר בבני־ביהו