Jeschurun · 1923-11-01 · Heft 11-12 (November 1923) · p. Seite 4

4 שר׳ ת מהגאון ר׳ מענדיל כארגויא ז״ל בעל גדו^י מהרה ד היא, וקשה הא י״ל דקמ׳יל ריב״ח דריב״ק מודה לר״נ דאפי' בעדות טיוהדת לא כעי הגדה באחד, א״ו דבאמת לא מהני. — ובאמת לפי מה דאמרינן התם דסעמא דרבנן דמקשינן הנדה לראייה דל׳־מ וא״ב לפסול את העד דלא בעינן ראייה כאחד משמע דכ״ש הגדה. אלא עדיין י״ל דתרווייהו בהדי הדדי ניע טפי, בנון היא דליכא הגדה כאחד וליכא ראיי׳ כאהת, ויש סברא לזה, דטיד כשבא עד הראשון והעיד שאכל טרפות והוא הכחישו כבר נתבטלה עחתו ותו אינו ראוי לצירוף דאע׳גדנבי ממון קיי״ל דחוזר ומצטרף היינו כיון דעדות הראשון היה בו ממש עכ״פ לעדן שבועה. אלא דלפ״ז בדבר דל״ש שבועה היה הדין דבעינן הנדה כאחת וזה ליתא דהא בכתובות די ב״ו מוכח דגם להעיד שזה כהן שייך דינא דר״נ, ואעס׳יב יש להלק דעכ״ם שנים מעידים על דבר אחד ל״ש לומר שנתבטל עדות הראשון (ועוד דהתם אית ליה חזקה קמייתא כדאמר דמוחזק לן שהוא כדין), אבל כאן ביון שהכחיש העד הראשון כמלה עדותו והאחר שמעיד שחילל י״ט א״א לו להצטרף עם הראשון. וא׳יל אמאי מצטרפין האי דהעיד דננב קינא להאי דהעיד דגנב חושלא י׳ ל דשם גניבה אחד היא, ועוד מאן יימר דלא העידו בב״א. וכן הא דקיי״ל באה״ע סקט״ו דעדות מיוחדת בשר אפי׳ בזה אחר זה י״ל דהתם שם זנות חד הוא. ועכ״ם כיון דהך דינא לא מצינו להפוסקים הקדמונים וגם אפי' לפי דבריו יש לחלק כמ״ש ואין כאן איסורא דאורייתא נראה ברור דאין לאסור את החזן הנ״ל ע״פ עדות זו. והסכמנו יחד להתיר, ואילו היתד. השאלה בשוחט ובודק היה צריך תלמוד. (ועיין ט״ש הרמב״ן במס׳ ב״ב דקס״ה דלנבי ממון אפילו לא ראו כאחד ולא העידו באחד מצטרפין). — בפסחים דקי״ג, ג׳ הקב״ה שונאן הרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד עליו יחידי. ולכאורה היה נראה דדוקא בדבר ע־וה ובמ״ד בסנהדרין החשוד על העריות בשר ואפי׳ בא ודאי על הערוד. וא״כ אין תועלת בעדותו כלל, אבל מה נעשה בדברי הסט״ג סרי״ג שכתב בפירוש אדם שיודע בחבירו דבר שאין ראוי להשביע עליו והעיד יחיד לוקה, וכן אין לומר כט״ש מהרש׳יל דאיירו שלא בפניו דמדברי הסמ״ג מוכח דאין להדק. ועיין זכרון יוסף חאה״ע סי׳ ז' ובש׳יע ח״מ סי׳ ל״ד סכ״ד וכ״ח. בצבור וביחיד (סבתב למרתין נובי•) ב״ה כ״ה תמוז ה׳תרע״ט, פה ברלין. מרי!. לפני שנה השתמשתי בימי שבתי בנאות קיץ לקרא כתביך, רבם כבלם. והיה לי צרך לכתב לך מלה של תודה בעד שעות יפות של קורת רוח ועדוני מחשבה, אבל היד, לי גם צרך להביע ספקית ופקפוקים כנגד רעיונות אחדים, שבכתביך. ולא גסתיע הדבר בשעתו. עבשו כהתעתדי לשוב אל ביתי ברצוני להביע אותם הדברים.