Jeschurun · 1923-11-01 · Heft 11-12 (November 1923) · p. Seite 8

8 שנוי מנהגים בין ארץ ישראל לבבל בימי חבמי התלמוד ח ארי׳ ליבוש וואגכה מאמשטרדם. שנוי מנהגים בין ארץ ישראל לבבל בימי חכמי התלמוד. ידוע לכל ההוגים בספרות התלמודית איך נחלקו המנהגים בעדני אמירת התפלות וקריאת התורה בין א״י לבבל בימי חכמינו דל. ובנוגע לעדן זה תצא לנו תועלת גדולה אם נשים עין על מאי דאיתא במס׳ מגילה כ״ב א׳ ודל: "ת״ש דרב איקלע לבבל בתענית צבור קם קרא בסיפרא פתח בדיך חתים ולא בדיך, נפיל כולי עלמא אאנפייהו ורב לא נפל על אפיה". כי האמוראים בבבל טרחו בדורות האחרונים למצא טעם מספיק למאי דפר רב מן המנהג בענינים הנ״ל. והנה באמירת ברכה ראשונה ולא אחרונה לא נלאו למצא הטעם, בחשבם כי רב בכהני קרא והמנהג דכולהו מברכי לפניה ולאחריה (עי׳ כ״ב בי) עדיין לא נתפשט. אך בטעם נפילתו על אפיו נתקשו ביותר למצא האמת. כי נגד העולה על הדעת לחשב שרצפה של אבנים היתד■ בבה״ב קשה מיד "מאי איריא רב אפילו כולהו נמי?" ולכן דחקו לפרש כי רק במקום עמידת רב היתד, הרצפה ולא רצה להטריח הצבור ללכת ממקומו, או אפשר נ״כ שמנהגו של רב הי׳ לפול על אפיו בפישוט ידים ורגלים. ולבסוף בקשו עוד למצא טעם אהר והוא שרב לא נפל על אפיו משום שהי׳ אדם חשוב (עי׳ תענית י״ד ב׳). ובאמת יש לתמוה הרבה על כל מאי דשקלו וטרו בסוגיא הנ״ל. כי מה זה ועלמה זה שלא עלה על דעת האמוראים לבקש טעם התנהגות רב אשר מא״י "אקלע" "לבבל" בחלוק המנהגים בעדני קה״ת ונפילת אפים בין שתי הארצות? הלא כן הדבר בסוגיא דחענית כ׳ח ב׳ הדומה ממש לסוגיתנו ח״ל "רב איקלע לבבל הזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא" (מה שלא נהגו בא״י לקרא את ההלל בר״ח) "סבר לאפסוקינהו, כיון דהד דקא מדלגי דלוגי אמר ש״ם מנהג אבותיהם בידיהם". ומלבד דמיון שני המעשים הנראה בהשקפה ראשונה יש להקשות בכלל על הטעמים הנוכלים בסוגיתנו; למה הזכירו מעשיו של רב אם לא עשה רק מה שכל אדם הי׳ עושה במקומו? למשל: מה חידוש יש בזה שברך לפניה ולא לאחריה בקראו ראשון קודם התקנה? או מה הפליא לעשות אם לא רצה לפול על אפיו על רצפה של אבנים? לכן מכל הטעמים האלה יצא לנו כי קרוב אל האמת אשר גם במקום זה החזיק רב במנהגים הנהוגים בארץ ישראל איטר יצא משם ולא בבבל. רק כל זה בתנאי כפול שנוכל להוכיח: הא׳ כי בימיו וגס בדורות שאחריו לא נתפשט המנהג בא״י לבדך על קה״ת לפני׳ ולאחרי׳ כנהוג בבבל, והב׳ כי בבבל לא נהגו בעדן נפילת אפים בתענית צבור כמנהג א״י. ובכן נבקש ונמצא שד החלוקים ההם איש איש על מקומו. בעדן הברכות על קה״ת בעי ר׳ זעירא בירושלמי דברכות ז׳ א/ אם קריאת השלשה קרואים נחשבת כשלשה שאכלו כאחת, וא״כ הראשון מברך לסד׳ והאחרץ לאחרי/ או כשלשה שאכלו כל אחד בפד עצמו, וא״כ כל אחד מברך לפני׳ ולאחרי׳,