Jeschurun · 1923-11-01 · Heft 11-12 (November 1923) · p. Seite 9

מ שנוי מנהגים בין ארץ ישראל לבב^ בימי חכמי התלמוד 9 ומסקינן,לא למדו ברכת התודה מברכת הזימון אלא לרבים". הרי לך שאף כימי ר׳ זירא לא נתפשט המנהג בא״י לברך כל אחד מהקרואים משוס הנכנסים והיוצאים. ומה שמדמה בעל מראה הפנים כי בעיא דר׳ זעירא שייבא אליבא דהמנהג בימי חכמי המשנה, אינו מחוור לגמרי, בי בפרק הנ״ל בה׳ ג׳ נראה ברור, כי גם בימי ר׳ ןירא עצמו לא נהגו בא״י כמנהג בבבל. דאיתא שם, שר׳ זירא קרא כהן במקום לוי וברך לפני׳ ולאחרי׳ ובקשו להשתיקו, אמר להם ר׳ חיי בר אשי הניחו אותו כי כן המנהג אצלם (בבבל). ואין ספק כי לפרש מעשה זה בדרך פשוט ומתקבל צ״ל כי בא" י קראו כהן אחר במקום לוי(כנראה גם ממה דאמר "קם מקרי כהן במקום לוי"), וא״ב אחר שקרא זה שני לא הי׳ לו לברך כל עיקר, אך ר׳ זירא החזיק במנהגו של בבל לברך כל אחד מהקרואים לפניה ולאחריה, (וגם פה נטה הרב בעל פני משה מדרך פשט הדברים.) ובענין נפילת אפים בתענית צבור נמצא עוד בנקל יותר הדרך להורות כי רב בבואו מא״י לבבל החזיק במנהגו אשר לא הי׳ מקובל אז בבבל. איתא בירושלמי דע״ז ד׳ א׳ שרב הפקיד לביתו של ר׳ אחא וכן רב אמי לאנשי ביתו שלא ליפול בתענית צבור על אפיהם ממש (משום ואבן משכית), וזה הי׳ מנהג של בבל כדאיתא שם "ואתיי כיי דמר ר׳ אמי בבלייא בשם רבנן דתמן לא התירו השתחוייד. אלא לתענית צבור". והמנהג הנ״ל התחיל להתפשט מבכל לא״י ידאיתא גם שס שאמד ר׳ יוחנן לר׳ חייה ברי אבא: "בבלייא תרץ מילין סלקין מן גביכון, מפשוטיתא דתעניתא וערובתא דיומא שביעיא". ונגד מנהג זה התננדו חכמים שונים (משום ואבן משכית) עד שרב לא קבלו כלל ור' יונה ור׳ אחאי נפלו על צדם (ע״ש). וא״ב גם בבוא רב ביום התענית לבבל "נפל כולי עלמא על אנפייהו ורב לא נפל על אפיה". ומי לא יכיר כי באופן זה הדבר ברור כשמש? ומתוך פירוש זה תרח לנו אור חדש בסוניא אחרת המצוי׳ בירושלמי בג׳ מקומות (ברכות ד׳ א׳ ותענית ב׳ י״ד וד׳ א׳). כי בעינן שם מה לקרות בתורה בתענית שחל בר״ח "ר׳ יוסי אומר קוראי} ברכות וקללות (משום התענית); ועל זה מתמה ר׳ מנא "בגין מודעתין כי תענית" (ר״ל וכי צריכין לזה להודיע שהוא תענית?) "רבעין על מעיהן ולא ידעין דהוא תעניתא" (דיל והלא כבר נפלו על פניהם וא״ב ידוע להם שהוא תענית?) והמפרשים חשבו כי בנפילת אפים בכללה הורה להן שהוא תענית, יען כי זולת זה לא נפלו על אפם בר״ח. אך זה אינו, כי ודאי בא״י היתה נפילת אפיס בר"ח בימים ההם. הלא גם בימי הגאונים נפלו ע״ם בימים שאין אומרים בהם הלל (וא״כ גם בר״ח, עי׳ תענית כ״ח ב׳), בראיתא בסדר רב עמרם: ואין אומרים הלל בפורים, לפיכך נופל אדם על פניו בפורים. גם מה שנהגו בכלל שלא ליפול ע״ם בימים שאין בהם יו״ט ממש אין זה לפי עיקר הדין כי אם מנד,נ שנתפשט בדורות אחרונים (עיין במחזור וימרי דף ע״ג ובב״י על טור או״ח סי׳ קל״א בד״ה ועומד החזן ובד״ה כתב הרוקח ובד״ה וז״ל שבלי הלקט.) וא״ב לא הנפילה