Jeschurun · 1923-11-01 · Heft 11-12 (November 1923) · p. Seite 10

10 שנוי מנהגים בין ארץ ישראל לבבל בימי חבמי התלמוד י בעצמה הורה להן כי היום יום תענית, יען כי נם בר״ח נפלו ע״פ, רק אופן הנפלה ליפול על אפיהם ממש ("רבעין על מעיהן׳ ולא קאמר "נפלי על אפיהן"). סוף דבר מצאנו ראינו שנוים של מנהנים אלו בין ארץ ישראל לבבל בימי הכמי התלמוד: א) בא״י לא קראו בר״ח את ההלל כל עיקר, ובבבל קראוהו בדילוג. ב) המנהג שנהנו בבבל לברך כל אחד מהקרואים לחורה לפני׳ ולאחרי׳ לא נתפשנז בא״י אף ממן מאוחר. נ) בא״י קראו כהן שני במקום לוי, ובבבל הקפידו לקרא אותו כהן שקרא ראשון עוד פעם שנית. ד) בבבל נפלו ביום תענית על אפיהם ממש, ובא״י לא נתפשט מנהג זה כי אם בדורות אחרונים. ה) חוץ מחלוקים ההם ראינו בי בימים קדמונים, וגם בימי הגאונים, עדיין לא ההמירו שלא ליפול על פניהם בימים שאין בהם יום טוב ואין קוראים בהם את ההלל. יחיאל; שלזננר. ער עניז השעות הנזכרות בתלמוד. סוף *). בבר זכרנו שיטת ר״ת ותום׳ שיש ב׳ שקיעות ועד השקיעה השניה שהיא ד או ה׳ מילין אחר השקיעה תחת האופק הוא יום דאוריי׳ וכתבתי לעיל שלפי דעה זו יש מקום לספק שמחולקים בו הלבוש ותרומת הדשן. אבל כבר גילו לנו התום׳ שדעתם שהשעות נחשבות מעה״ש עד צה״כ בכמה מקומות ומהם בפסהים י״א ע״ב דה״מ אחד וז״ל שם וא״ת אמאי עדותן קיימת אילו דייקינן בהני מהדי הא דקאמר שתים בתחילת שתים וה״ל קודם הנץ החמה ועדותן בטלה כדאמר לקמן דתחילת שעה שניה קודם הנה״ח הוא דמהלך אים ביום י׳ פרסאות שהן מ׳ מילין כדא׳ במי שהיה טמא (צ״ג:) וזה עולה לשעה ומהצד, עב״ל התום׳. הרי שב׳ להדיא דכל שעה ראשונה קודם הנה״ח היא וכפי זה כ׳ ג״כ דטהלך ה׳ מילין הוא שעה ומחצה דהיינו שחלקו הם׳ מילין של מהלך אדסביוסמעה״שעד צד,"כ(כפירש״י בפ״ט)לי״בשעות כתה״ד. ולא הבנתי בעניי מה שהגיה בדבריהם הגר״א שב׳ בב״י א״ח ובשנות אליהו ריש ברכות וז״ל שם ק׳ הא בהדיא אמרינן במי שהיה טמא דמעה״ש עד הנה״ח ד׳ מילין ודחו מי שאמר ה׳ מילין ומסיק בתיובתא וג׳ שט״ס הוא בתום׳ וצ״ל ד׳ מילין והגיהו ה׳ מילין מחמת שמפרשין דברי התום׳ הם כדברי הרמב״ם (פי, דשי׳ מיל הוא א׳ וחצי מחומשי שעה) וא״כ ד׳ מילין הם שעה וחומש ובתום׳ קתני שעה ומחצה לכך הגיהו ה׳ מילין וכו׳ וכן נמשך אחר זה בריש מס׳ ברכות בדה״מ נ) עי׳ בחוברת הקודמת דף ק״ח.