Jeschurun · 1923-11-01 · Heft 11-12 (November 1923) · p. Seite 12

12 על ענין השעות הנזכרות בתלמוד יב מה וכ״ב הלבוש על שיטת תה״ד בם׳ רסי׳ז ודל אולי היתד■ לבלתי עסוקים מפנו .בספרי התכונה וב׳ שני מדברי התוכנים שהיא טעות נטור עכ״ל. וקצתם שלא היו בקיאים מה סברו שהוא כן באמת שצריך להוסיף עובי הרקיע בערב ובבקר למדת היום כדי להשוותו ללילה בתקופת ניסן ותשרי ובן נתפשט בעולם לשער מהלך מיל בי״ח מינוטין משעות ההשויה וביה״ש נ׳ רביעים מזה דהיינו י״ג מינוטין וחצי וי״ח מינוטין הם אי ממי בי״ב שעות וחושבים שבי״ב שעות ההשויה הולך אדם מ׳ מילין וזח אינו כי מהלך מ׳ מילין הוא מעה״ש עד צה״כ כמו שפי• רש״י והוא בקירוב ט״ו שעות ההשויה בתקופת ניסן ותשרי (וגם דחיתי כבר בע״ה דעת המ״ר דא׳ בתקופת ניסן ותשרי לאו דווקא ע׳ למעלה*). אבל כבר מלתי אמורה למעלה שאין לתלות בוקי סריקי ברבותינו בעלי התום׳ ושאר גדולי הראשונים שהולכים בשיטתם אלא אע״פ שידעו שמשעות ההשויה יש י״ב מהנה״ח עד שקה״ח מ״מ סברי ששעות זמניות של התלמוד מתחלקים לכל משך .יום התורה שהוא מעה״ש עד צה״ב ובשיטה זו הולכים הרמב״ן והר״ן והרשב״א שכולם כתט שפלג המנחה שהוא בי״א שעות חסר רביע(כדתניא בברכות), הוא זמן מועט (פחות ממהלך ד׳ מאות אמה) קודם שקה״ח וסוף שעה י״ב של היום הוא בצד.״כ ד׳ מילין אחר שקהיח. והנה הגאון רביגו אליהו מווילנא זצ ל ואחריו כמה גדולים החליטו ששיטת ר״ת בענין זמן ביהש״ם דס״ל שיש בא' י ד׳ או הי מילין בין שקה״ח לצה״כ מוכחש מן המוחש והחזיקו בשיטת הגאונים (נם אני בעניי כתבתי בעזרת הי״ת קונטרס מיוחד לבאר שיטת ר״ת וכל שאר שיטות הראשונים בעינן זה ולברר שהמוחש מסכים לשיטת הגאונים) וכתבתי לעיל שלפי״ז מוכרח דעת הלבוש שהשעות הזמניות נחשבות מהנה״ח עד שקד,"ח בלבד כדעת הרמב״ם והגר״א. ולעדן זמן עלות השחר הנח דעת הרמב״ם שהוא שעה וחומש משעות זמניות קודם הנה״ח וזה לכאורה נגד המוחש שהרי השעות הזמניות משחנות לפי ערך אורך היום ובאמת הנשף הוא בתכלית הקוצר (מינימום) נ׳ שבועות קידם תקיפת ניסן ואז מוסיף והולך עד שהוא בתכלית האריכות (נראסעז מאקזימום) בימי תקופת תמוז ומאז והלאה מתקצר והולך עד שמניע לתכלית הקיצור כמעט ג׳ שבועות אחר תקופת תשרי ומאז והלאה הולך ומאריך אף שאינו מאריך כ״ב כמו בקיץ ובתקופת טבת הוא בתכלית האריכות הקטנה (קליינעס מאקזיטום) ואח״ב חוזר להיות מתקצר והולך עד תקופת ניסן וא״ב איך כ׳ הרמב״ם שהוא לעולם בערך שעות זמניות? וו"ל משום שבארצות הנוב כנון א״י ומצרים ההוספה על הנשף בחורף היא דבר מועט שאינה אלא איזה רגעים אבל בימי הקיץ עד תקופת חמת נם שם היא רביע שעה בקירוב וא״כ קרוב הדבר שבזמן הרמב״ם היתה דעת חכמי התכונה בארצות ההם (שמספריהם לקח הרמב״ם חשבונו בריש ברכות כמש״כ שם) שהנשף משתנה בדקדוק כפי שינוי *) ובדומה לזה שגגו בעל קרבן העדה ובעל ס׳ חרירים בפי׳ הירושלמי ריש ברמת •שהבאתי למעלה דוק שם שטעותם הוא במו טעות ר׳ זאב הדוי בספרו שהבאתי למעלה.