Jeschurun · 1923-11-01 · Heft 11-12 (November 1923) · p. Seite 18

18 חדש־האביב יח הנבב ברוחם ערמות כפור וקפאון. מבחוץ תידף רעה, וזדון ישוד צהרים, ובכית אין נחת. .. . בני אדם המה, שהתקוה שחקה לפניהם ותחזה להם עתידות נחמדים; כבר דמו למצא מנוח לכף רגלם ונחם לנפשם; כבר ראו את עצמם בדמיונם עיליים ומצליחים; ככר השבו לראות שבר טוב בעמלם ופרי הלולים ליניעם — והנה באה יד חזקה וקשה, אשר לא תדע רחם, ותאחז בערפם ותפרפרם, ותשדד את רבצם, ותקטף את פרים, ותבז את יניעם ותעקרס משרשם ותשליכם אל ארץ אהרת, ומאיץ אל ארץ ומים אל ים ומדהי אל דחי. .. ומה היתד, תקותם ומה משאת נפשם?! לא שלחן מלכים. לא מעדנים ותענוגים כי אש חיי שלוה ומנוחה, לחם לאכול ובגד ללבש, בהיתר ולא באיסור, בנחת ולא בצער מתחת ידו של הקב״ה — אבל, אהה, על כל מדרך כף רגל מעצורים ומכשולים, על כל פסיעה ופשיעה נזק צער ובושת; אץ מספר להגבלות והעקית ואין קץ לצרות ולמצוקות! והנה נאחזו בסבך החובות, והנה נלכדו ברשת העוונות.... נכתס עוונם וחרפתם לא תמה! .... קוד, קיו לבניהם, שיהיו כשתילי זיתים סביב לשלחנם, שיחיו שלמים אתם ואת אלדי אבותיהם והנד, נתנו להם כתף סוררת ומדי רחק לבם; הה, אלד, הבנים משאה נפשם, תכלית כל עמלם ויגיעם בעולם, שעליהם משרו נפשם, לגדלם לחנכם לחכמם, לעדנם ולעננם, והמה פשעו בם ויאמרו לא אבותינו אתם!... והמה בגדו בדי ויעזבוהו וילכו אחרי אלה* העמים.... אהה, קשה תרבות רעד, בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גו״מי ובעמדם בה בגיא צלמות, בלי מחפה ומסתור, ועליהם יתכו גשמי זעם, ובשרם עור ישמר מקיר, ודמם עיד יקפא מקרח, ושומות וזועות עור יעבר! עליהם ויהמום — והשמש מפיץ קרני אורו וחמו: עצי הגן והשדה יפתחו לפניהם את כפתוריהם ופרחיהם ותשרק להם הדבורה וירנו הצפרים באזנם — א: תתגבר עליהם העצבת, אז יכביד היאוש אכפו עליהם, ודאגה חרישית תנקר בלבם ובמכאדב ינועו ראש, ודמעת עשוקים תראה בעיניהם: לעץ יש תקוה, לעשב תחיה, אביב לצפי־ ותקומה לכל רמש, על עם ישראל העובד והאובד הנאבק והנאנח, הנתעה והנלאה אין אביב ואין תהיה, אין תקוה ואין תקיפה, אין אורה ואין שמחה!... אליכם, אחים אומללים, תקיא התורה: "זכור את היום היד, אשד יצאתם ממצרים!"• וגד, ,,היום אתם יוצאים בחדש האביב!" (שמות י״ג נ׳. די.) עשוקים ורצוצים היו אבותינו בארץ מצרים; את ערפם כפפו ואת רצונם שעבדו, בל עבודה בנית ובשי־ הטילו זידונים עליהם, כל מלאכה נמיזד, עליהם, כל ענידת פרך עליהם. את בניהם השליכו ד,יאודה, את מוסרות משפחתם נתקו, כל נגע ויל פגע במדינה — אך בהם האשמה, ומיד—מרחץ מדמי ילדי ישראל, כעצת חכמי יועצי פרעה (מדרש), ובד, התענה ישראל תחת אדונים קשים, עי אשי שכב מתבוסס בדמו, מפרפר בין החיים והמות — ועליו ידרך ברגל נאוה וזדון הענק הכחל והתקיף — מצרים, היקום עוד?!... ויאנחו בני ישראל ויזעקו! — אנחת גויעה היא,