Jeschurun · 1923-11-01 · Heft 11-12 (November 1923) · p. Seite 19

חדש־האביב 19 יט זעקה מות!..., ״ואעבד עליך ואראך מתבופשת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי״ — זד, הדס, אלה האנחות, אלה הזעקות, חבלי לידה הס.... כעבור רגע והנה נולד "גוי" — ויקם ויחי, והנה "עם בני ישראל" חי וקים ומתהלך בעולם זה אלפי שנים בקרב גויים עולים ויורדים, נוצצים ונובלים, ולא יראה ולא יירא מוח, יק אשר כבר הכריע את המות בראשית הויתו, יק אשר קם ממות לחיים, יען אשר כל החליים ומרעין בישין אשר יכריעו גויים ולאטים לשחת, כבר עברו עליו עוד בטרם צאתו לאויר העולם, ויק אשר ןה שדבר אליו: "קומה וחיה!" הוא חי וקים לנצח, הוא לא לבד מחדש פני האדמה ומבלה אותה, כי אם נם מפית גויים ומהים, מוחץ לאומים וירפאם, מוריד עמים שאולה ויעל, והוא שבחר לו את העם הזה, הנולד מת ויחיהו ברוח פיו ויקימהו להיים נצחיים, להיות לו לעד גויים על תקומת האדם אחרי נפלו, ועל תחיתו אחרי מותו, להיות לעד חפשיות רצונו ית׳, ועל חפשיות רצון האדם, שאין לו אלא אדון אחד — הקב״ה, ועל נצחיותו!... אליכם יקרא די, בהראותו על הירח בחידושו: "החדש הזה לכם!" זה הירח אשר היה הולך הלך וחסר, הלך וקטן, זה הירח, אשר אסף את גנחו ויהי בטל במיעוטו ונעלם מעין כל הי, הנה התחדש, ומעתה ילך הלך וגדל, עד אשר יופיע במילואו ובהדר תפארתו; אמנם ישוב עוד להתקטן ולהעלם אבל תמיר ישוב להתחדש ולהתהדר ולהאיר מחשכים, עד אשר לעת קץ תתמלא פגימת הלבנה, ולא יהי׳ בה שום מיעוט ויהיה אור הלבנה כאור החמה וכאור שבעת הימים, כמו שדרתה קודם מיעוטה. .״החדש הזה לכם!״ — "דוגמא שלכם" (מדרש); כן אתם, בני ישראל, אס הנכם מתמעטים והולכים ומגיעים עד לנקודה האפס, אז תעלו, אז הנשאו, אז תתרוממו, אז ההיו אך למעלה, ואם גם עוד תשובו להתמעט ולהקטן ולהתקרר, סופכם להתחדש כמותה ולהשתלם כמותה ולהאיר לעולם באור ה׳ ולפאר ליוצרכם על שם כבוד מלכותו, שיתגלה עליכם במהרה! אליכם, אחים יקרים, יקרא ד, בכל הגיע תור האביב "ראשון הוא לכם לחדשי השנה״ — הנה שנת העולם מתחלת מתשרי, הוא חדש חפתו, והולכת ועוברת ע״ם החורף, על כפור וקרח, סערות וקפאון, ואם גם תגיע לימי האביב היפה ולימי הקיץ, המלא ברכת ה׳ — סופד, לשוב לקדמותה, לתהו ובהו ולחושך, לירקון וכליון, לסגריר ולפתי, היא פתהלת בתשרי ומסיימת בו, היא טתחלת מן ההעדר וסופה להעדר, מחושך היא באה ובחושך שטה יכוסה; לא כן שנתכם: היא מתחלת מניסן ומסיימת בו, היא מתחלת מהדש האביב, עת התחיה לכל היקום, עת אשר כל הטבע כליל בהדרו, וכל חללו של עולם מלא שירה וזמרה, ועולה מעלה אחר מעלה, עד אשר יגיע הקיץ אשד בו הנרנות ימלאו בר, והיקבים יפרצו, ואם אחרי הברכה תבא נם מגרעת, אחרי האורה — חשכה, ואם יגיעו גם ימי הסהו והחורף, ימי הסופות והסערות, ד,קרח והקפאון — סופה לשוב לתחיה ולהתחדשות, לתקומה ולהתעודדות, מן האורה היא באה ולאורה היא שואפת, ובטוחה היא להגיע אליו.