Jeschurun · 1923-11-01 · Heft 11-12 (November 1923) · p. Seite 31

בעקבות היראה 31?*א קצת — אז מעט לו בלשון זו. מוטב היה לו א־לו לא ירע כלל את הלשון הזאת מעולם, ומעבשו היה בא ללמדה. ברם זה נזקו ז'שלדעה ולא אל־נכון ידעה. תרגום המועד להזיק יש לו בכל טוש: שלה ואינו נפטר מענשו של זה. ולדוגמא: כשאומיין לו ״יראה״ — הדי אין תרגומו אלא כך: ראש כפוף, מצח מקומט, עינים תוהות, גב גבן, שמאל מיתתת, ימין מכה "על־חטא", ארכובות נוקשות, ברבים כושלות, קרסולים מועדות. ולא לדע שתרגום זה כופר בדביי היודע מה זו יראה ומה פרושה, מקור מוצאה ומאין באה. הן'היא אמר ולא נחם, דבר ולא ישיבנה: ״הבזה — אבחרהו? הלכוף באגמון ראשו ושק ואפר יציע? הלזה — רצון לה׳?" דברי ישעיהו בן אמוץ. ולא חלק היודע הזה על דעת היודע השני, יואל בן פתואל שמו, אשר קרא ואמר: "שובו בכל לבבכם, ובצום ובבכי ובמספד". יש אשר צריך הבכי וצריך המשפד. צריכה הכפיפה כאגמון וצריכים השק והאפר. יש שעות הבאות לעולם שבאשמתנו הן צריכות לכך. אולם לא הן יראתו של מקים, לא הן ולא מקצתן. לא עצמה הוא זה, רק הכשר לקבלתה, ״כשאדם מצטער שכינה מה אומדת — קלני מראשי, קלני מזרועי" (משנה). לא יבוא הצער בקהל יראים! היראה לא צער היא, לא כאב, לא דאגת תמרורים. ומשל למה היא דומה? לרטט יראתו של אב על בנו הקטן האהוב לו, בשעה שהוא מורכב על כתפו והוא רוקד עמו ושוחק לפניו, להיות נזהר בו שלא יפול. יש באן שפחה שאין דומה לה, עונג שאין דומה לו. והיראה הנעימה כרוכה על עקבם. אינה מעככתם בחרות תרקוד. אינה מטיפה בם מפה של מרה. אדרבא, היא מעודדת אותם. עוברת היא בתוכם, בחוט־השדרה זה הזוקף והמאלם, ומשבבת היא אותם, כמסגרת צנועה זו המשור, הן ונועם. היא תוסיף קיום. היא תחזיק מעמד. "יראת ה׳ תיסיף ימים". ברי לו לאב שילדו מורכב עליו היטב, שלא יפול רוכבו אחור, שהרי הוא זוכרו בכל עת, לרגע לא ישכחהו, כל תנועה קלה בו ירגיש, לבל יזח ממקומו, לבל יטה הצדה — ולפיכך לבו בטוח והוא מרקד והוא משחק. אם בדי לו לאדם שצרור־חייו עליו נשא על מרומי הברתו, שלא יפול משם אחור, שאף לרגע לא ישכחהו, יזכרהו בכל עת, ביראה ינצרנו לרגעים יפקדנו — אז לבו בטוח, והוא מרקד והוא משחק. ושיחקתי לפני ה׳! (שמואל ב׳ ר ב״ב). ב כשנתנה תורה לישראל ירדו הרצינות והעליזות כרוכות בה יחד. יתלכדו ולא יתפרדו. הוא הסוד של "ניל ברעדה" האמור בספר תהלים. הרקוד והדין, הזמרה והמשפט נעשו שותפים זה לזה: "שאו זמרה ותנו תוף! כנור נעים עם נכל! תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא, משפט לאלרי יעקב״. .. ולא רק בישראל בי גם בעמים: "ישמחו וירננו לאומים כי תשפוט עמים מישור".