Jeschurun · 1923-11-01 · Heft 11-12 (November 1923) · p. Seite 32

32 ק ב ו ת היראה לב ולא רק באדם, כי גם בטבע: אז ירננו בל עצי יער לפני ה׳ בי בא — בי בא לשפוט הארץ". ולא רק למטה, כי נם למעלה: "שמחים בצאתם וששים בבואם עושים באימה רצון קונם״ — שמחה ואימה בדבור אהד. ולא רק בעיון, בי גם למעשה: ר׳ חנינא ור׳ יהושע אומרים איזו אומה באומה זו שיודעת אפיה של אלדיהה. אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומנדל זקנו ואינו חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו. אבל ישראל אינן כן, לובשים לבנים ומגלהים זקנם ומחתכים צפרניהם ואובלים ושותים בראש השנה לפי שיודעים שהקב״ד, יעשה להם נס״... לפי שיודעים את נסיו שבכל יום עמנו, נפלאותיו וטובותיו בכל עד. לשלוח עזר מקודש אל תוך גבורת הדעת להתגבר על אותן הבלי השוא הקשור בלב אדם שאלמלא הקב׳, ה עוזרו אינו יכול לו... "ולפיכך נוהגין לספר ולכבס בערב ראש השנה ולהרבות מנות בראש השנה ומכאן תשובה למתענים בראש השנה". כן כתב הטור. מבאן תשובה למצטערים, לכואבים, ביום הגדול של עצם היראה. יתענה אדם בערב ראש השנה, תהא לו תעניתו הבשר לקבל יראת (בשם שמתענין ביום הכפורים, יום ההכשר לחיים חדשים, יום התשובה והרחמים, שאין יראת הדין שולטת בו) מה שאין כן ביום־היראה עצמו, ביום־הדין גופו. כל מה שזקוף אדם יותר בראש השנה מעולה הוא לו! (ר״ה ב״ו:) הוא היום הטשוה את רבונו לנגדו. יום הזכרון הוא. ואין יראה אלא זכרו} (ראה לקמן פרק ג,). אבל כתב מהרש״ל: "ויש מקשין, לפי זה ילבוש בגדים מרוקמים וצבעי ארגמן? ונראה לי, שאין כאן הוכהה שבטוח בו ית׳, ב־ שמא אינו מפחד מיום־הדין כלל... ואינו חש .... אבל בשלובש לבנים זוכר ביום המיתה, איינמי מראה הסליחה, על־דרך אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". אכן זהו שווי־המשקל, זוהי ההתאמה הנפלאה. חוט של יראה אצילה העובד בטבעות העליזות ("ועלזו לפניו" כתיב י). הבריח התבון במצפוני האדם המבריחם מן הקצה אל הקצה, משמחת החיים הגמורה (אכילה ושתיה ורמי מנות) עד וו־החבור אל מעבד־לחיים (זכרון יום המיתה), להבריבם זה על זה ולהוציא פרי נצה. הבו נודל לג2ני היהדות! ג חכם שגידי אחד, כשדבר על הקדושה, אמד: "קדושת האדם היא ההוכחה על בעליה שיש לו יחס ישר אל שרש־ההויה הבי־חזק". לדעתי, על פי מושגי ישראל, זהו ענין היראה (אבל הקדושה יתרה עליה, ענין אהר יש לנו בה, אשר לא כאן מקום באורו). ומהו? הוא הדילוג על הבינתים הגדולים אשר ביני לבין עושי, כביכול. לא הדרישה היא העיקר (כי כיצד ידרוש אדם אלדים?) אלא הפרישה: הטיסה על נב המחיצות, מחיצות הברזל של חטא ובסל, המפסיקות בינינו ובין אבינו