Jeschurun · 1923-11-01 · Heft 11-12 (November 1923) · p. Seite 35

בעקבות היראה 35 לה מספדין עליו על הגר״א דל שבל מי ששמעה! אומר בשעת קבלת־שבת: ״היום אם בקולו תשמעו״ — מיד היה נעשה לבעל־־תשיבה, היום! הרגע! מיד — ולדורות. אך אימתי יבוא הרגע הזה? אימתי יבוקש? אימתי ימצא? — כך שואלים בכל דור ודור. ואין לך דור שאין יאוש התשובה של שאלה זו גדול משל חברו: ״מי יודע״... אבל אחת "אני" יודע! שאין התשובה הזאת מספיקה כי אם בנוגע לאנושיות בלה או גם בנוגע לישראל כלו. כי היחיד, הפרט, היושב וכותב או יושב וקורא שידות פשוטות הללו, כלום יוכל להשיב אחרת על שאלת־״האימתי?" מזו שהשיב לה הלל הזקן: ״אם לא עב ש ו — אימתי״?!... עכשו. מיד. מיד — ולדורות. "כי הן פתאם אוכל להרגיש על גבי את כל כבד סבלותי, סבלות שגיאה ועקמימוח, סבלות הבל ורשע. והן פתאס אוכל להשליך מעלי את כל הסבל המעיק היה, להזדקף ולהרים ראש, להכין צעד בעזיימבטחיס, נקי ובן־חורין. מי מפריע? הן אוכל". יאמר נא האדם לנפשו את הדברים הפשוטים האלה. יאמרו נא העמיס. יאמר נא ישראל. ו. ועתה לא הגאוה היא בעוכרינו, אלא הענוה. ענוים היינו ואין עוז) נשמותינו כאלמנות. בלי משען ומבטח, בלי גבורת הדעת. ענוה שלא לשמה היא זו; לשם עצלות שביאוש ויאוש שבעצלות. לעניים השטחים בחלקם היינו בנכס* הרוח. ושמה היהודי הליטאי בפא־ הלמדנות שלו, והיהודי הפולני — בהוד הסיד וביק הפלפול שלו, והיהודי האוננרי — ברחחא דאוריתא ודקדוק הסוגיות שלו, והיהודי האשכנזי — בדקדוק המצוות ומשמר המדע שלו, והצר השוה שבבלנו, שהננו מסתפקים במועט, שלוים ושקטים איש איש בשלו, וישנים בטנוהה. יש אשר יבוא הלום רע, עולה מתהום הגלות, ומרניזנו מן הרבץ, או יש אשר יבוא הלום טוב, יורד מן השמים, ובוקע שמורות העין. אך לא בזה ולא בזה יש די רוח חיים לעורר ולעודד, להקים ולהוליך. אמר לו הקב״ה לאבינו הראשון: "אל תירא אברם!" ותנא דבי אליהו: אין אומרין אל תירא אלא למי שהוא ירא שמים אמתי. מי שהלך בעקבות היראה ער שהגיע אל אמתיתה ישמע נם עתה בקרב נפשו את הקריאה הגדולה לאלרים: אל תירא! אל תרף! אל תהי רש בעיני עצמך וענו בעיני אחרים, התעשר למען תאשר, ולך בין באי עולם, וכאביך הראשון בימי נמרוד קרא בשם טוב־אלרים, נטע אשל לתיעי דרך והתפלל על סדום ועמורה. והיה כי תבוא אל הצבור הישראלי וקמת ועלית על במתו — ולוא אם גם במה פוליטית היא,