Jeschurun · 1923-11-01 · Heft 11-12 (November 1923) · p. Seite 67

חרושים והערות 67 סז■ וכן פירש רבינו שלמה כי הכל אחד עכ״ל הסמ״ג, ודברי רש״י הם בפי ואתחנן על הפסוק ולא תתאוה וז״ל לא תרוג [זו תרגם אונקלוס] אף הוא לשון חמדה כמו נחמד למראה דמתרגמינן דמרגג למהזי עכ״ל, ועיין ב״ח סי׳ שנ״ט שיישב בדוחק השנת הסמ״ג על הרמב״ם, אולם לפי הנ״ל א״צ יישוב כלל דהרי הן הן הדברים הנאמרים במכילתא דרשב״י ומשם הוציא הרמב״ם דינו, והסמ״ג לא היה לו המכילתא דרשב׳יי, ועל המכילתא דרשב״י לא קשה קושית הסמ״ג דהחמיר בבית יותר מבאשת איש דהדי חזינן דהמכילתא ס״ל דגם באשת איש תאור• בלב אסור שהרי אמר יכול לא יתאוה על בתו לטלה ת״ל אשת רעך מה אשת רעך שהיא אסורה לך וכר אלמא דבאשת איש אפילו תאוה שהיא בלב אשור וע״כ דסברה המכילתא ק״ו אם התאוה אסורה כבית מכש״ב באשת איש או דדרשה לא תתאוה קאי גם אדלעיל דהיינו אשת רעך. והנה במכילתא דילן פ׳ יתרו איתא לא תחמוד יכול אפ״י חומד בדיבור ת״ל לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך מה להלן עד שעושה מעשה אף כן שעושה מעשה ע״כ, ופשוט דהמכילתא דילן נמי סברה כמכילתא דדשב״י ולכך אמרה יכול חומד בדביר דהו״א דתאוה היא בלב וחמוד בדבור אבל זה אינו הו״א דחימוד היא■ בלב דא״כ היינו תאוה, והנה בש״ס לא מצינו דהמתאוה בלב עובר על לא תתאוה ורק במעשה אמרינן דעובר על לא תחמוד כמו שאמיו בב״מ דף ה׳ ע״ב ובסמ״ג שם דייק מפרק זה בורד דבדיהב דמי אינו אסור אלא מדרבנן ועיין תוס׳ סנהדרין ל״ה ע״ב, ועל המכילתא קשה הרי ודאי אף דברות אחרונות אינם יותר מעשרה ואי לא החמוד הינו במעשה ולא תתאוו! היינו בלב הרי לא תתאיה הוא דבור בפני־ עצמו, ובדוחק אפשר לומר דכמו דמנה לא תשתהוה ולא תעכדם ולא תעשה לך הכל לדבור אחד אף שהם לאוין מיוחדים כמו כן הני תרי לאוי דלא תחמיד ולא תתאוה הם דבור אחד, אך תירוץ זה אינו מספיק דבשלמא לא תשתחוה ולא תעבדם ולא תעשה כולהו שייכי לדבור דעבודה זרה אבל כאן מאיזה טעם נחשוב לא תחמוד ולא תתאוה לדיבור אחד, ועוד קשה דאמאי בדברות הראשונות אינו אוסר תאוה בלב. ואף דאמרינן שמור ולכור בדבור אחד נאמרו וא״כ מסתמא נם לא תחמוד ולא תתאוה בדבור אחד נאמרו מ״מ קשה דהל״ל תחלה לא תתאוה והחמדה בכלל. ואפשר דהסמ״ג וכן רש״י סברו דגמרא דילן פליג על המכילתא שהביא הרמב״ם וסבירא להו דאין חילוק בין תאור. לחמדה. והנה לפי פשוטו של מקיא אמרתי שיש הפרש בין תאוה וחמדה בזה האופן: חמד היינו שחפץ בדבר או מחמת יפיו או מחמת מעלה אחרת שיש לו, ועל כן נאמר כי נחמד העץ להשכיל, ולשון חמוד שייך נם בעשירים שחומדים דברים אעפ״י שיש להם ביוצא בהם במו וחשדו שדות ונזלו, כללו של דבר מעלת הדבר הנחמד היא המעוררת את החמוד, אמנם ה ת א ו ה הוראתה היא שרוצה להנות מדבר שחסר לו והסבה המעוררת את התאוה אינה מעלת הדבר הנתאוה אלא חסרון של המתאוה גורם החאוה, ועל כן לא שייך לשץ התאוה באדם שיש לו אותו הדבר, ואמר הכתוב שבני ישראל התאוו תאוה כלומר שהתאוו לכמה מיני אוכלין מפני שאמרו נפשנו־