Jeschurun · 1923-11-01 · Heft 11-12 (November 1923) · p. Seite 80

so משנת חכמים D הוא יצה״ר הוא מה״מ. ובט״ק י״ז: אמר ר״ל כשם שהיא נכנסת ברמייה אברים כך יוצאת ברמ״ח אברים. ויומא פ״ו: אר׳ל גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזניות. הכל אחד. ומלכותא דארעא כעין מלבותא דרקיעא. ״אמר ריש לקיש . . . כיון שנעשה אדם רש מלמטה נעשה רש מלמעלה" (סנהדרין ק״ג). אין חרש, מה שהיי הוא שיהי׳, ומקרה אחד. ולפיכך כשאמר ר׳ יוחנן ייתי ולא אהמיניה א״ל ריש לקיש: מ״ט? אילימא משום דכתיב (עמוס הי) כאשד ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב, ובא הבית וסמך ידו אל הקיר ונשבו הנחש? בא ואראך דונמתו בעה״ז, בזמן שאדם יוצא לשדה ופגע בו סנטר דומה כמי שפנע בו ארי נבנם לעיר פנע בו גבאי דומה כמי שפגעו חב נכנס לביתו ומצא בניו ובנותיו מוטלין ברעב, דומה במי שנשכו נחש" (סנהדרין צ״ח ב׳). ובנין אב לכל פתגמיו מאמרו(רבה שמות בשלח): "אמר ר״ל בו״ד עושה לו טרקארץ ונותן כל מיניו... כל או״א בפני עצמו שמא יכול להוציא את כלן ממקום אחד? אבל הקב״ה אינו כן, כשהמטיר אש וגפרית על הסדומים הי׳ מן השמים, שנ׳ וד׳ המטיר וכד והטל מן השמים שנ׳ כטל מאת ד׳ ובד, כך כשהביא הקב״ה המכות על מצרים, לא הביא אלא מן השמים וכר וכשמטיב לישראל אינו מטיב אלא מן השמים". ו. ברכות ד׳ ע״א: "למד לשונך לומר איני יודע". מאמר זה מיוחס לר׳ זירא, ובן עשה ר׳ זירא בעצמו. רוצה להוציא נפשו מספיקא. ברכות כ״ח: תני מנידד ארבעה זמנין... משום דמספקא ליה דר' יהושע בן לוי. ושם דף כ״ט: "אמר ר׳ זירא אנא יבילנא לחדושי בה מילתא וטסתפינא דילמא מטרידנא". ודייק בשמא דרבוותא. שם ט״ט: "אר״ז וכד ולא ידענא אי אמר בה שמחה אי לא אמר בה שמחה ... אי דידיה אי דרביה". ושם ל״ג: אר״ז נקוט דר״ה בר אבא דדייק ונמיר ספיקא דרבוותא. וברכות ל״ח: "תהי בה ר״ז, וכי מה ענין ר׳ בנימן בר יפת לר״ח בר אבא? ר״ח בד אבא דייק וגמיר שמעתתא מר׳ יוחנן רבו ור׳ בנימן בר יפת לא דייק". ועין ירושלמי ביצה: מה שקראו על ר״ז: "רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא. רב אדם יקרא איש חסדו זה כל אדם, ואיש אמונים מי ימצא זה ר״ז" [שאינו אומר שמועה בשם אדם אלא אי־כ נתאמת לו ממי יצאו הדברים, קרבן עדה]. ועין רבה צו: אר״ז "ולית אנא ירע". ולרגלי מדה זו הי׳ מפהד להכניס ראשו בין הגדולים. ירושלמי שבת פ״א: "אר״ז אלולי דלא מעלינא ראשי ביןארייוותא הווינא אמר טעמא". ועין ערובין נ״ד אי: ר״ז אמר מהנא שמחה לאיש במענה פיו ובו׳, אימתי שטחה לאיש? בזמן שמענה בפיו. [אימתי אדם שמח בתלמודו? בזמן שיש לו מענה כששואלים דבר הלכה, רש״י שם]. וביסוד מאמרו "למד לשונך לומר איני יורע" היא הזהרתו המוסרית: "אר״ז לא לימא אינש לינוקא דיהיב ליה מידי ולא יהיב ליה משום דאתי לאגמורי שקרא (סוכה מ״ו).