Jeschurun · 1923-11-01 · Heft 11-12 (November 1923) · p. Seite 97

להפקיע טמון במקים שנוגע לדין דאורייתא, אלא דעתם שלא דדה לו להלל לעשות כן ולבטל השמטת כספים מישראל אעפי׳י שיש לו בח וריצות לבך, כי אין בי״ר משתמשים בבדם זד, אלא במקש סייג וגדר (בס״ש רש׳י שם), ולפי דעת התום• אין באן סייג וגדר נמיצים בל־יכך עד בדי להשתמש נכח בי״ד כרי ממם שיבטל דבר מן התורה. נמצא שלא נחלקי רש״י ותוספות אלא גב* פרוזבול לבדו, אם יש שם צורך גדול בדי לעקור בשבילו או לא, אבל בעצם הדין, שיש לו דבית־דין להפקיע ממון נם כשנוגע לדבר מן התורה, לא נחלק אדם מעולם ב־ תלמיד ערוך הוא, ולא עוד אלא שלדעת התום׳ שפדוזבול מ־עיל מן התורה שלא תשמט שביעית, כמו שהביאו מספרי, אין ענין זה שייך כלל לעקירת בי״ד, שהרי דין־יחורה הוא שפרוזבול אינו משמט ולא מעקירת בי״ד הוא, ואין הטענה באה על הלל אלא משום שהרגילם להשתמש בהיתר זה הנמצא בתורה, בי לא היד, לו להודיעם מזה, כדי שלא תתבטל תורת שמיטה. ואם כן אין בדברי התוספות הללו(ובן גם שיטת הרמב״ם) שום ענין בלל לאותו נדון שהמחבר עסוק בו, ובמקימס היה לו להביא את התלמוד המפורש שהזכרתי לעיל, בי דבר פשוט וברור הוא ואין בו מחלוקת, גם כאן נרם לטעות -המשפט ההדום של ההשערה המדעית שמסתמא הלבה סברא יזו בין אוהבי העתיקות ומשמריהן בי "אין כה ביד בי״ד לעקור דבר מן התורה גם בדברים שבממון", ומכיון שמצא המחבר קצת משמעות לבך לכאורה בדברי התוספות, מהר ושפט שבעלי ההוספות הם שסוברים ק — ולא דק. פיק שני, §ז׳: "עכו" ם בן קנין הוא על פי דיני ישראל ובו׳ אולם בדרבי הקנית הביותדי;, שנתקנו אך על פי תורת ישראל- כסו קני[ סודר וקנין אגב קרקע, אין העכר׳ים קונוד׳. ושם בסמוך הזר שנית על הפסק הזה והוסיף לאמר: "השליחות יש לה בדינינו אופי דתי וכו׳ לכן אין לעבו״ם דין שליחות וגם רין זכית;הבנוי על שליתות, אך בקצת דינים נובעים מהזכיה במו מסירת חוב במעמד שלשתן נטו פוסקים אחדים לתת בזע הבשרה משפטית לעכו״ם. השקפה כללית בחבשרת העכו״ם לקנין מראה כי בכלל הוא בר קני[ על פי תורתנו" קניניו הם אותם דרבי הקנית שיש להם יסוד ריאלי בעסק הנושאים ונותניס, כקניני בסן» שפר ומשיבה, ולא הקנינים המשפטיים שנתקנו בדיני ישראל כמו קנין אגב קרקע וקנין סודר". בהערה 8 נרשם בתור מקור לפסק זה: "חושן משפט פי׳ קכ״ו סכ״ב". אבל אץ יצם זבר לדבר שאין עברים קינה באגב קרקע או בקיין סודר- דעת המחבר שמביון שהקנינים הללו נתקנו לפי תירת ישראל אין עברים קונה בהם — אינה אלא השערת עצמי. ונגד זד. מפורש בתוספות במם׳ קדושין (ני כד״ה ואשה) שעברים קונה בתליפין, בקנין סודר. ורבנו תם היה נוהג בן להלכה־למעשה. ולא מצאנו כין הראשונים מי שנחלק עליו. ובס׳ קצות החשן סי׳ קצ״ד, סק״א ביאר ענין זה היסב, בראיות נבונות, שעט״ם קונה בחליפין. וק כתב בתדומת־הדשן ס* ר״ע: "כדי לצאת ידי הדעות יקח פנוי סכין או חגור, דבר שהוא בלי, ויקנה הבהמה לנוי בחליפין, דהליפי; קונה אף בגוי, בדברי רבנו תם, דלא אשכחן גאון דפלינ אחא", ואעפ״י שכתב הש״ך (בשי׳ קב״נ